הפסקתי לתכנן את חיי על פי לוח השנה העברי פחות או יותר כשסיימו ילדיי את חוק לימודיהם במערכת החינוך. האמת, גם במהלך שנות לימודיהם התגנב ללבי החשד שלוח השנה העברי הוא בעיקר המצאה של גננות ומורים ביסודי שהחגים העבריים מספקים להם תוכן אינסופי כמעט של לימודי מנהגים, בפרט כאלה שחילונים אינם נוהגים על פיהם, ושל שירים, שמשום מה, אף על פי שהם שירי שמחה, כמעט תמיד מושרים בסולם מינורי, וכמובן, שפע של פוטנציאל בכל הכרוך בהפעלת הורים.
(צילום: מיכל פתאל)
באחת מתמונות הילדות המוקדמות שלי - צילום בשחור-לבן, שכן שימוש בפילם צבעוני היה אז עדיין יקר ונדיר מאוד - אני נראית עם זר פרחים לראשי ובידי סלסלת קש, מתחת לשמלת התחרה שלי מבצבץ חיתול בד ולרגליי נעליים וגרביים קצרים לבנים. כמו ברוב תמונות הילדות שלי, הפרצוף שלי נראה כמו אחרי או לפני בכי. אני זוכרת במעומעם את היום שבו צולמה התמונה על ידי מיכה ברעם, שהיה אז חבר קיבוץ גשר הזיו, שבו גדלתי עד גיל שנתיים וחצי, משום שבכיתי עד שהמטפלת שלי בקיבוץ, אסתי, הסכימה למרוח את שפתיי בליפסטיק.
בקיבוץ היתה לחג השבועות חשיבות רבה. טקס הבאת הביכורים כלל פרי וירק שגודלו בו, ולפעמים גם ביצי תרנגולות הודו (היתה בקיבוץ אחת גדולה). על העגלות השונות שסחבו הטרקטורים לפני באי הטקס נחו פירותיהם של כל הענפים, כולל ענף התינוקייה, שהציג לראווה את התינוקות שנולדו באותה השנה, לאחר ההקדמה הבלתי נמנעת כי "השנה היתה מאוד פורייה". " אני מגלה שאני אישה משעממת ביותר כשמראשית חודש סיוון ועד לראשית חשוון (במקרה הטוב) איני מפסיקה להתלונן על החום אחת לעשר דקות או, לחלופין, בביקורי בירושלים, להתפעל מכך שהרבה פחות חם בעיר מאשר בתל אביב "
אחר כך עברנו לחיפה, ואמי היתה קונה בהקפה במכולת פירות וירקות כדי שאמסור אותם למורה (עד כיתה ד' אמנם האמנתי שהיא, אישית, תמסור אותם לידיו של הכהן הגדול). כשהתבגרתי, התחיל חג השבועות לסמן בעיניי בעיקר את התאריך שבו אפשר להתחיל ללכת לים, ובחיפה היו חופי ים רבים שאפשר היה לצרוב בהם את העור ולהגיע לתחילת חודש תמוז שחומה כמו מציל. אבל בשנים האחרונות מסמן מבחינתי ראשיתו של הקיץ תחילתה של מועקה. אני מגלה שאני אישה משעממת ביותר כשמראשית חודש סיוון ועד לראשית חשוון (במקרה הטוב) איני מפסיקה להתלונן על החום אחת לעשר דקות או, לחלופין, בביקורי בירושלים, להתפעל מכך שהרבה פחות חם בעיר מאשר בתל אביב.
ראש חודש סיוון הוא גם התחלה של שעמום עיתונאי מוכר. "הקיץ הזה תלבשי לבן" מורות הכותרות במוספי האופנה והנשים בעיתונים. נראה כי לא רק הגננות והמורים זקוקים ללוח השנה העברי. גם העיתונאים.
