המדריך המקוצר לבחירת מנהיג

הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד (במדבר כח, 2) – מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת; ועוד, קל וחומר הוא – ומה תמיד, שאין ענוש כרת, דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח (פסחים סו ע"א)

 
כל אחד מהטקסטים מצייר את תהליך מינוי המנהיג בצבעים שלו (צילום: ת'ינקסטוק)

הקשר:

המשניות הראשונות בפרק השישי במסכת פסחים עוסקות בדיני הפסח שחל בשבת. הסיפור שיידון כאן פותח את הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

לסיפור שיידון כאן שתי מקבילות בספרות חז"ל (תוספתא, פסחא ד, יא-יב; ירושלמי, פסחים ו,א).  השוואה בין הסיפורים שבשני התלמודים יכולה להוביל למסקנות מעניינות.

הלכה זו נתעלמה מבני בתירא... אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? –

הסיפור פותח בבעיה: מנהיגיו הדתיים של העם אינם זוכרים אם פסח דוחה את השבת. לתלמידי חכמים – קהל היעד של התלמודים – הקושיה אינה מובנת, שהרי הפתרון פשוט (זהירות, ספוילר: התשובה חיובית, וקורבן הפסח דוחה את השבת). פשטות זו יכולה לרמז לכך שעיקר הסיפור אינו בתשובה הסופית לקושיה.

בנוסח הבבלי מחפשים בני בתירא מישהו שיידע לענות להם על שאלתם ההלכתית. כשמספרים להם על מישהו ש"יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו", הם מזמנים אותו ושואלים אם הוא "יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?". אותו אדם ("משלנו!" מריע בשמחה המספר הבבלי, וכדאי לשים לב כיצד הוא מדגיש את "בבליוּתוֹ" של הלל – "עלה מבבל"; "הלל הבבלי") יוכל להשלים את הידע החסר לבני בתירא. " בשני הסיפורים מתוארת בחינתו של אדם לתפקיד מנהיגותי, אולם בכל אחד מן הנוסחים מודגשים כישורים שונים שנדרשים ממנו. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק "אילן יוחסין" למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי, נבחנת יצירתיותו הלמדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא בכליו "

בנוסח הירושלמי נפתח הסיפור בקושיה דומה, אולם פניית "זקני בתירה" (כך הם מכונים שם) להלל שונה: "שמעת מימיך"? זקני בתירה יודעים את ההלכה, אך נעלם מהם מקורה. הם מבקשים מהלל שיספק להם "נ.צ" על מפת המסורת, שעליו יוכלו לסמוך את התשובה. הם רוצים לדעת אם יש בידיו "שמועה" – כלומר, מסורת שעברה מפה המורה לאוזן התלמיד – להלכה זו. השורש ש.מ.ע מופיע בסיפור הירושלמי חמש פעמים (לא כולל השם "שמעיה"), ואולי אף מזה ניתן ללמוד על מוקד העניין שלו.

אמרו לו: מנין לך? –

לשאלת בני בתירא משיב הלל כמעט בזלזול: במהלך השנה מוקרבים קורבנות רבים בשבת (למשל, קורבן התמיד), אז מה בדיוק הבעיה עם קורבן הפסח?

בני בתירא מבקשים לדעת כיצד הגיע הלל לפתרון זה.

בתשובה פוצח הלל בנאום למדני. לדבריו, הלכה זו נלמדת מדרשת הפסוקים, באמצעות שני כלים בסיסיים, המוכרים לכל תלמיד חכם מתחיל: "גזירה שווה" ו"קל וחומר". "גזירה שווה" מאפשרת להקביל בין פסוקים שונים על בסיס ביטוי זהה המופיע בשניהם, ומתוך כך להסיק כי ההלכה הידועה לגבי אחד מהם מתאימה גם לשני. במקרה זה לומד הלל מן המילה "מועדו", הנאמרת הן לגבי הפסח הן לגבי קורבן התמיד, כי שניהם דוחים את השבת. "קל וחומר" מאפשר גם הוא לימוד הלכה מפסוק אחד לפסוק אחר, באמצעות הקבלה בין מקרה קל לחמור, או להפך. במקרה זה (לשיטת הלל בתלמוד הבבלי), קורבן התמיד "קל" מקורבן הפסח, כיוון שמי שאינו מבצעו אינו נענש במיתה בידי שמים (כרת) והוא דוחה את השבת; לפיכך, גם קורבן הפסח, ה"חמור" – שמי שאינו מקריבו נענש בכרת – על אחת כמה וכמה שהוא דוחה את השבת.

ואולי זה המנהיג הראוי? (צילום: ת'ינקסטוק)   

מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם –

התפעמותם של בני בתירא מידענותו של הלל עצומה, ותגובתם מהירה: מיד בסיום דבריו, הם בוחרים בו למנהיג החדש וממנים אותו לנשיא הסנהדרין. הסיפור בבבלי עקבי: בני בתירא חיפשו מי שיודע את ההלכה, ומשמצאוהו – הם גומלים לו בהערכה ובכבוד.

הסיפור בירושלמי שונה. גם שם מפרט הלל באריכות את השיטות הדרשניות השונות בהם הגיע לתשובתו ההלכתית, אולם תגובת זקני בתירה אחרת. הם אינם מתפעלים כלל מכישוריו הלמדניים של הלל, טוענים כי "יש תשובה" לכל אחת מדרשותיו, מתפלמסים עמו ומוכיחים לא רק את כישוריהם הלמדניים, אלא גם את הבסיס הרעוע עליו הוא עצמו סומך. כזכור, הם לא חיפשו ידע אלא זיכרון – "שמועה" ומסורת עליהם ניתן לבסס את ההלכה.

לכן, מספר הירושלמי, "אף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום – לא קיבלו ממנו, עד שאמר להן: 'יבוא עלי! כך שמעתי משמעיה ואבטליון!'. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן". גם זקני בתירה יודעים ללהטט בפסוקים באופן יצירתי; גם הם יודעים להשתמש ב"גזירה שווה" וב"קל וחומר". מה שנעלם מהם היה ה"שמועה", הבסיס להלכה מתוך המסורת, ולכן, רק כשמצטט הלל את המסורת שקיבל מרבותיו, הם מתרשמים ממנו וממנים אותו לנשיא. 

בשני הסיפורים מתוארת בחינתו של אדם לתפקיד מנהיגותי, אולם בכל אחד מן הנוסחים מודגשים כישורים שונים שנדרשים ממנו. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק "אילן יוחסין" למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי, נבחנת יצירתיותו הלמדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא בכליו.

כל אחד מן התלמודים מצייר את הלל ואת תהליך מינויו לנשיא בצבעים הנכונים מבחינתו: שיטתם ההלכתית של חכמי בבל מדגישה את חשיבותם של הפלפול והיצירתיות המחשבתית, ואילו שיטתם של חכמי ארץ-ישראל מדגישה את חשיבות המסורת. כיוון שהלל הוא דמות מפתח בספרות חז"ל, מעין "אב קדמון" לתנאים ולאמוראים, כל אחד מן התלמודים מתאר אותו כמי שעומד בהצלחה בקריטריונים החשובים למספרי הסיפור. כל אחד מהתלמודים מתאר את מקורות "המשפחה" הלמדנית שלו, כך שיתאימו למי שהוא היום: לפי הבבלי, הלל היה אמורא בבלי לתפארת, ולפי הירושלמי, הוא אמנם הגיע מבבל, אולם הוכיח כי הוא מסוגל להיות אמורא ארץ-ישראלי מובהק.

סוף אלול ותחילת תשרי הוא זמן ראוי להתבוננות בעבר – מה עשיתי בשנה החולפת? היכן טעיתי ובמה צדקתי? היכן התקדמתי (ולאן) והיכן נותרתי במקום? התבוננות זו אינה יכולה להיעשות אלא מן המקום שבו אני עומדת כעת, והפרספקטיבה תמיד מוטית: כל סיפור יכול להיות מסופר בדרכים שונות, והאופן שבו אני בוחנת את עברי אינו רק מושפע ממי שאני כיום, אלא גם משפיע על מי שאהיה מחר. ההגדרות שאבחר ל"קללות" העבר ול"ברכות" העתיד הן שיעצבו את המשמעות האמיתית לאיחול "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותה". שנה טובה לכולנו!