תערוכה פגז

אניש קפור הוא מהאמנים שנדמה כי ההייפ סביבם רוחש תמידית. טרם שכך הדיון הסוער על המבנה הגרנדיוזי שיצר בקיץ שעבר ליד האיצטדיון האולימפי בלונדון, וכבר מככבת תערוכתו החדשה "אניש קפור בברלין" במדורי אמנות ברחבי העולם, וכפועל יוצא גם ברשימות ההמלצות לתיירים המגיעים ברלינה.

 
"ירי אל הפינה", 2009. טיפול באלימות

התערוכה בברלין – מהגדולות שהציג קאפור אי פעם - היא הזדמנות מצוינת לפענח את ההצלחה של הפסל בן ה-59, יליד בומביי, בן לאם יהודייה ולאב הינדי, שהגיע ללונדון בשנת 73' ללמוד פיסול, לא לפני שעשה שלוש שנים בקיבוץ בישראל. במהלך אותה התקופה, הוא החל לימודי הנדסה, פרש מהם, פתח סטודיו, ניסה להתקבל ללימודים בבצלאל ונדחה. פחות מעשור ומחצה אחר כך היה לאחד האמנים המרכזיים באנגליה. התערוכה "אניש קאפור בברלין", המציעה מניפה רחבה אך מדוקדקת של עבודותיו מאז 88', מצליחה להבהיר מה הופך אותו למגנט קהל ותקשורת יציב כל כך.

 

בראיון ל"גרדיאן" הבריטי ערב פתיחת התערוכה סיפר קאפור שהיה לו חשוב להכין עבודות במיוחד לתערוכה כדי שלא תתפרש כרטרוספקטיבה. אבל גם מבלי להפוך לכזאת, היא בהחלט משמשת – כפי שמכריז המוזיאון המארח מרטין גרופיוס באו – סקירה הולמת של יצירתו. 70 העבודות שמוצגות בה אינן מסודרות בהכרח בסדר כרונולוגי: הקישורים ביניהן הם בעיקר נושאיים וחומריים, מה שמדגיש, כמתבקש, את העובדה שהחומרים - הפיזיים והנושאיים - הם אכן מהמרכיבים הבולטים ביותר בפסליו של קאפור.

 

הריבוע השחור

 

בלב התערוכה, כלומר באולם הפנימי רחב הידיים של המוזיאון, ניצבת "סימפוניה לשמש אהובה". זוהי עבודה חדשה לגמרי והיא עצומת ממדים גם ביחס לעבודות האחרות בתערוכה, שכשלעצמן אינן בדיוק מיניאטורות. עבודה זו היא הראשונה שבה נתקלים המבקרים, ובדומה לעבודות נוספות שהרוח המנשבת בהן אפוקליפטית במפגיע, גם אותה יצר קאפור במיוחד בשביל התערוכה הברלינאית.

 

קאפור הציב בה עיגול אדום ענק המתנוסס גבוה מעל רצפת האולם; מתחת לשמש הזאת מזדקרים אלכסונית ארבעה מסועים צרים וארוכים המשנעים אל האולם, מתוככי מרתפי הבניין ומחדרים סמוכים, בלוקים של שעווה צבועה בפיגמנט אדום – אחד מסימני ההיכר של יצירתו ואלמנט נוכח במיוחד ב"אניש קאפור בברלין".

 

הבלוקים נשמטים מקצות המסועים אל רצפת האולם, נפילה של כמה מטרים טובים. שם הם מצטברים לערימה הולכת וגדלה בצבע השני, שכל כולה שעווה במצבי צבירה שונים: מהבלוקים בתצורתם המקורית ועד לשלוליות שנקוות על רצפתו הבוהקת של הבניין הניאו-רנסאנסי המהודר.

 

מוזיאון המרטין-גרופיוס-באו נבנה ב-1881 ליד שטח שעליו התמקמו, חצי מאה לאחר פתיחתו, מפקדות הגסטאפווה-SS. היום ממוקם בשטחן של המפקדות אתר הטופוגרפיה של הטרור, המוזיאון המצוין המנתח בחדות את העידן הנאצי. בראיון שהעניק ל"וול סטריט ז'ורנל" הצביע קאפור על מקומו של המרטין-גרופיוס-באו כסיבה להחלטתו להציב בתערוכה מספר גדול יחסית של עבודות שעוסקות באלימות. "לא ממש אפשרי לעשות משהו בבניין הזה מבלי להיות ער למשקל העבר", הבהיר.

 

אולם ההיבט הגיאוגרפי-היסטורי הקונקרטי של עברה הנאצי של ברלין הוא בעיקר שער כניסה אל מרבד ההקשרים ששוטחות העבודות השונות ב"אניש קאפור בברלין", ובראשן הבלוקים האדומים הניתכים למרגלות השמש הקאפורית ב"סימפוניה לשמש אהובה". היצירה הזאת מתייחסת ישירות ומפורשות לאופרה הפוטוריסטית "ניצחון על השמש", שיצרה קבוצת אמנים אוונגרדיסטים בסנט פטרסבורג ב-1913, בדיוק לפני 100 שנה ונחלה כישלון חרוץ כשנתקלה בלעג, בוז ותרעומת בקרב הקהל והביקורת.

מעצב התלבושות והבמה של האופרה, הצייר והתיאורטיקן קזימיר מלביץ' – שלהטוטנות ההיסטוריה הביאה לאיתור קברו האבוד במוסקבה בסוף אוגוסט השנה, חודשים ספורים לאחר פתיחת התערוכה בברלין – היה חלוץ הציור המופשט. ציור הריבוע השחור המפורסם שלו, שהגיח לראשונה במהלך הצגת האופרה ופתח עידן חדש באמנות המאה ה-20, נוכח ב"אניש קאפור בברלין" ביותר מעבודה אחת; ב"סימפוניה לשמש אהובה" עולים נתחי השעווה מהמרתף דרך ריבועים שחורים, תלת ממדיים, הפעורים ברצפת האולם.

 

המורשת שעיצבו מלביץ' ותלמידו-עמיתו אל (לזר) ליסיצקי - האמן היהודי שנודע בין היתר באיוריו החדשניים ל"חד גדיא" מ-1919 – מלווה שנים את עבודתו של קאפור: הכמיהה להפשטה, כמובן; הוויזואליה הגיאומטרית הנקייה; הצבעוניות העזה; ואפילו תעתועי הפרספקטיבה שטבע ותבע הריבוע השחור.

 

מלביץ' טען שבתפאורה ל"ניצחון על השמש" ניסה להנחיל חזון שבו המיכון והמכניזם שמארגנים את הבמה עומדים במרכז היצירה האמנותית. המאסטרו האמיתי, גרס מלביץ', הוא האיש שמפעיל את הטכנולוגיה הזאת. קאפור לא כותש בלעג את ההתלהבות של החבורה האוונגרדיסטית מחזון הניצחון של האדם הממכן או את דחייתם האידיאולוגית את העבר כמנוּון ומנוון, אבל 100 שנה לאחר בכורת "הניצחון על השמש", ברור לכול שהאדם אינו מהנדס רק מכונות שוחרות טוב. ברי שהניסיון הסובייטי ליצור אדם חדש התגלה כדכאני ודורסני במיוחד, וכן שהמגמות ההפוכות, של הערצת העבר, הניבו תוצאות קטסטרופליות; ממרחק של מטרים אחדים מהמוזיאון, כאמור, שלטו אלו שבשם אותה תהילת עבר גזרו אבדון על מיליונים ושרפו יבשת שלמה.

 

כך, מציעות השמש ב"סימפוניה לשמש אהובה" ולבני השעווה המצטברות תחתיה – הרמיזות של קאפור הן לשמש העמים והן לכנפי השעווה הנמסות של איקרוס הן בילט-אין בתוך המיצב – אלטרנטיבה קצת יותר זהירה. השמש של קאפור, שפניה מכוסות אבקת פיגמנט עמומה, לא רק מתיכה או חורכת, אלא גם מחממת. גם השעווה אצלו היא, ובכן, חומר בידו המודעת של היוצר, בוודאי בידי יוצר כקאפור, שמרבה להשתמש בטכנולוגיות חדשניות ולתהות על תפקידן האמנותי והחברתי כאחת. באופן אירוני, לכן, וחרף המראה האפוקליפטי, העמדה שמציג קאפור ב"סימפוניה של שמש אהובה", הרבה יותר אינטימית  - וגם מעט יותר אופטימית - ממה שנדמה בתחילה.

 

 

אם הטיפול באלימות ב"סימפוניה לשמש אהובה" אינו ברור דיו, ביאור נוסף נמצא בחדר הממוקם ממש מאחוריה, ובו "ירי אל הפינה" – מיצג שהכין קאפור ב-2009 לתערוכה במוזיאון לאמנות שימושית בווינה. זהו תותח ברזל המשגר, בפרקי זמן בלתי קבועים ובלי אזהרה, פגז שעווה אדומה אל פינת החדר. הצופים מתבקשים להרכיב אוזניות חוסמות רעש, ושלטים קטנים מבהירים נחרצות שאין לדעת מתי בדיוק יירה התותח.

 

הציפייה הדרוכה, ערימת שרידי הפגזים ונתזיהם האדומים וההפתעה שקופצת על הצופים כשמתברר  – זהירות, ספוילר – שלאקט הירי לא אחראי שום מנגנון סמוי או אקראי, אלא טכנאי במדים, מחדדים את ההבנה שדווקא הדימוי הישיר והבלתי מתוחכם שמשרטטת העבודה הוא הוא שראוי שיטריד אותנו. עיקר המיצג, לכן, הוא בהמתנה שגוזרים על עצמם הצופים.

והדימוי הזה, של הפעלת התותח לרווחתם של הצופים המתוחים, דימוי שברור שנועד לגרום לנו חוסר נוחות, אכן משיג את מטרתו. זהו שיעור מרתק באמירה פוליטית על אחריות חברתית המוטלת על הצופים, כלומר על הציבור, לא פחות מאשר על האמן. " הדימוי הזה, של הפעלת התותח לרווחתם של הצופים המתוחים, דימוי שברור שנועד לגרום לנו חוסר נוחות, אכן משיג את מטרתו. זהו שיעור מרתק באמירה פוליטית על אחריות חברתית המוטלת על הצופים, כלומר על הציבור, לא פחות מאשר על האמן "

העניין של קאפור במסע מחושך לאור ומאור לחושך; מפנים לחוץ ומחוץ לפנים; מהגברי לנשי; מהגיאומטרי, המכני והטכנולוגי לאורגני, ולהפך – משוקע היטב בכל העבודות בתערוכה. בהתעסקותו בכך הופך קאפור את החומר לשיקוף של רעיון, ואת הרעיון לשיקוף של חומר. כך הוא עושה עם השעווה האדומה, כך עם גופי המתכת המלוטשים שלוכדים ומשחררים מראות וצלילים ושהפכו לסימן היכר שלו בעשור האחרון. המפורסם שבהם הוא מן הסתם "שער העננים" בפארק המילניום בשיקגו, והישראלים מכירים היטב את "היפוך העולם, ירושלים" במוזיאון ישראל.

 

וכמובן, אין דבר שזועק "מרקם" או "חומר" יותר מהדרך המפעימה שבה מכסה קאפור גופים ומשטחים באבקת פיגמנט – השראה מובהקת מהשימוש המרהיב באבקות הצבעוניות הללו בפסטיבלים ובטקסים דתיים בהודו – באופן שמעניק להם מראה קטיפתי, פנטסטי-כמעט ומאוד מבלבל, משום שכשעומדים מול פסלי הפיגמנט של קאפור קשה להבחין מתי מדובר בגוף תלת ממדי ומתי בדו ממדי.

 

הבסיס החומרי

 

כפי שמציין בקטלוג אוצר התערוכה, נורמן רוזנטל, השעווה שנערמת תחת השמש של קאפור במיצב המרכזי מתייחסת גם לגבעת הטיט הברלינאי שהעמיד אמן המיצבים הגרמני הענק יוזף בויס באותו אולם עצמו ב-82', לא הרבה לאחר שבניין המרטין-גרופיוס-באו, שנפגע קשות בהפצצות ב-45', שופץ והוחזר לשימוש. סביב הר החימר הניח בויס את תכולת הסטודיו שלו, ואת כלי העבודה כיסה בשכבה מגנה של חימר.

 

בויס, בעברו טייס בחייל האוויר של הרייך השלישי, עסק לא מעט בעבודתו בתיקון. אניגמטי וראוותני ככל שהיה, חיפש גם הוא את המיתי באמנות ובחיים מתוך השקפה שהמיתולוגיה, בהיותה יצירה אנושית, מחייבת נטילת אחריות על כתיבתה וכן על תוצאותיה החברתיות. קצת בדומה לו, קאפור מציע להתבונן במתח שבין הטכנולוגי לאורגני, בין כוח המכונה לעוצמת הטבע, מנקודת מבט הומניסטית.

 

לזה ולזה יש הן צדדים אפלים והן צדדים מוארים, גורסות העבודות של קאפור – פשטני ככל שזה עשוי להישמע; תפקיד האמן, הוא רומז, לחקור את הצדדים האלו, בעוד הקהל, שהיצירה אינה יכולה להתקיים בלעדיו, אינו רשאי אף הוא להשתמט מהחקירה. העניין עם קאפור הוא שמול עבודות שלו, שהיופי והסיוט מתערבבים בהן לא אחת, הקהל נשאב מאליו אל החקירה. הפסלים של קאפור מסקרנים, מעוררי תגובות רגשיות, וכאמור, ממגנטים מכדי שמלכתחילה נרצה להתעלם מהם.

 

ואם כבר מתחים, כדאי להעיר שלא תמיד עומד קאפור במבחן הקריאה החברתית שלו עצמו. אחת הביקורות המרכזיות על הפסל האולימפי בלונדון עמדה על האקסטרווגנטיות שמשדרת היצירה – שעלותה, יותר מ-19 מיליון פאונד, מומנה בידי בעליו של תאגיד הפלדה הגדול בעולם -  בתקופה של הקצנה בוטה בפערים הכלכליים בבריטניה.

 

באותו קיץ אולימפי הובך קאפור, שהונו נאמד בכ-80 מיליון פאונד, גם כשקבוצת מוחים השתלטה ליום אחד על בית ריק במרכז לונדון הנמצא בבעלותו. הבית בן חמש הקומות עמד ריק תקופה ארוכה, והמפגינים הכריזו שהם מקיימים שם אירוע אמנות המוחה על הדרך שבה משתמשת הממשלה בחגיגות האולימפיאדה כדי למוסס דיון ציבורי בפערים החברתיים במדינה.

 

אפילו עלות הביקור בתערוכה בברלין מעלה אי אלו הרהורים נוגים בנושא: מחיר כרטיס הכניסה לתערוכה הוא 11 יורו, ומכיוון שחדרי התצוגה, שלא כנהוג במוזיאונים ברמה הזאת, חפים לחלוטין מהסברים כתובים, נאלצים מי שמעוניינים במידע רלוונטי להשקיע כמה יורו נוספים בשכירת מדריך אודיו. 

Model.Data.ShopItem : 0 8