אהבה בת עשרים

אולי זאת אגדה אורבנית תל אביבית ואולי זאת מציאות, ובכל אופן, מספרים על ערב שבו הלך יוסי בנאי את המרחק הקצר מביתו שבשדרות ח"ן אל תיאטרון הבימה. ניגש אליו איש ושאל: "סליחה, מה השעה". יוסי בנאי הביט בשעון ואמר "רבע לשמונה". אמר לו האיש, "ידעתי, אבל רציתי לשמוע את הקול שלך". ולא רק הוא רצה. ישראלים רבים רצו.
 

הקול האמנותי של יוסי בנאי הוא אחד הביטויים העמוקים והלא קלים להגדרה של הישראליות, שהיא עצמה אינה קלה להגדרה, והקול הזה יישאר איתנו הרבה אחרי שאיבדנו את האמן שפיתח אותו.

והוא בפירוש פיתח אותו. הוא לא קיבל אותו מן המוכן. הוא נולד אל משפחת בנאי בירושלים ב-1932. כל ישראלי יודע שאין עוד משפחה ישראלית שהוציאה, וממשיכה להוציא, מתוכה, אמנים רבים כל כך. זאת אומרת שאת גרעין הקול שלו הוא קיבל מן הבית, אבל מן הגרעין הזה הוא ידע לגדל עץ ענק. והוא עשה את זה בעבודה מאומצת, בחיפושי דרך, במעברים מפתיעים מן הרציני ביותר אל המצחיק ביותר. וגם בחן. אמרת יוסי בנאי, אמרת חן. אמרת יותר מחן: אמרת אצילות. הוא הצחיק אותנו והוא מתח עלינו ביקורת, והוא היה גאון של אירוניה מושחזת. אבל את הכול הוא אמר בקול, ובהטעמה, ובהתכוונות של אצילות. מעולם לא דבקה אפילו פיסה אחת של זולות לקולו של יוסי בנאי.

והאצילות הופיעה כאשר עשה פלאים בחיבור בין תרבות גבוהה לתרבות עממית בעברית. והיה צריך לעשות פלאים, כי העברית איננה כשאר השפות, לטוב ולרע. דורות רבים, רבים מדי, שמרו היהודים על השפה העברית בנחישות שמפליאה עמים רבים. קראו את ספרם, החדש, הנפלא של עמוס עוז ופניה, בתו, ותקבלו את היופי של השפה העיקשת הזאת ושל הטקסטים שלא הפסיקו להיכתב בה. 

יובל דיין מבצעת את "אהבה בת עשרים" במסגרת "נקודות תרבות"
 

זה אוצר גדול שדוברי עברית נושאים איתם. אבל הם גם נושאים איתם את העובדה שבשפה הקדושה והנכתבת הזאת לא דיברו במשך דורות רבים. ילדים לא שיחקו בה; אימהות לא הרדימו איתה ילדים; לא כעסו בעברית; לא חרטו על עצים שבועות אהבה בעברית. לכן נוצר מצב שיש לעברית מסורת מפוארת של תרבות גבוהה, שכל ילד למד אותה בחדר, אבל רק למדנים אליטיסטיים מאוד הבינו אותה היטב. ויש בעברית גם מחסור גדול בתרבות עממית, בלשון החמה של הפה ושל השוק, ובלשון הערמומית של שיר השיכורים. ולא שיהודים ויתרו על המטעמים האלה של הלשון; הם רק אמרו אותם ושרו אותם ביידיש, בלדינו, ביהודית ערבית, בעוד עשרות שפות יהודיות.

לפני 120 שנה, כאשר החליטו יהודים שהם נחושים לחיות את כל חייהם, ולא רק את רגעי הקדושה והלמדנות שלהם, בעברית, הם רצו מאוד שתהיה להם בעברית גם תרבות עממית, ולא רק תרבות גבוהה. זה היה סימן חיים. זה לא היה מותרות. שיר שאדם קולט ואוהב מעצם חייו בקהילה הוא תרבות עממית. ואין החיים נעשים טבעיים אם אין השיר הספונטני שלהם נעשה אמיתי.

יוסי בנאי פיתח את הקול המיוחד שלו כך שיוכל גם לקרוא תהילים וגם לשיר ברסאנס, גם לדבר בעברית של נסים אלוני וגם לדבר בעברית של הגשש החיוור (ולא במקרה שם הוא פגש שוב את נסים אלוני. היתה ביניהם ברית יצירתית). כי הוא ידע שתרבות הרחוב בישראלית לא יכולה להיות טבעית כמו תרבות הרחוב של האנגלים או הערבים. כי הרחוב האנגלי דיבר וצחק באנגלית גם לפני 800 שנה, ואילו הרחוב העברי הוא חדש, חדש מדי. " הוא הצחיק אותנו והוא מתח עלינו ביקורת, והוא היה גאון של אירוניה מושחזת. אבל את הכל הוא אמר בקול, ובהטעמה, ובהתכוונות, של אצילות "

הוא גם ידע שתרבות הרחוב של הישראלים לא תעמוד על רגליים אותנטיות אם תינתק מתרבות הספר העברית. מה שהוא ספג אל קולו - בדרך משוק מחנה יהודה אל המחזות של נסים אלוני – זה שיש, או צריך שיהיה, איזה שיר השירים בתוך שיר אהבה תל אביבי קליל, ויש איזה תהילים מאחורי גבו של כל ישראלי שצוחק עד דמעות מהחלפון של הגשש. הוא ידע בחושיו, בסקרנותו, ברעב הלמידה שלו, כי תרבות ספר גבוהה ותרבות רחוב קלילה צריכות להיות יותר קרובות זו לזו בעברית מאשר בשפות אחרות. 

* "נקודות תרבות" היא סדרת מופעים בבית אבי חי המפגישה אמנים ומרצים עם שיריהם של משוררים נבחרים מהתרבות היהודית-ישראלית. בכל מפגש תתקיים הרצאת מבוא על אודות המשורר הנבחר אל מול יצירתו של האמן המבצע. במופעים משולבים שירי המשוררים בצד רפרטואר האמן.
צילום ועריכה: שניר קציר
עיצוב כותרות : יפעת טרייגרמן
מפיקה ומנהלת אמנותית: של"ג בן שטרית.

לפרטים נוספים על הסדרה, לחצו כאן.