דקלון: היתה לי ברכה מתחילת הקריירה - תמיד הצלחתי

על השולחן בכרם התימנים: פעם לא היו צריכים סיבה למסיבה

כשהייתי תלמיד בבית הספר, בשנות ה-50, המליצו עליי ועל עוד שני תלמידים שהיו חרוצים לקול ישראל לעולי תימן. זה היה מין מדור בקול ישראל, כמו מורשת. לקחו אותנו לקריה בתל אביב, ושם בחנו אותנו. שרנו שם כל מיני שירי שבת וקטעים משיר השירים, והתקבלתי.

קצת התפרסמתי באותה תקופה, וגם שרתי הרבה במסיבות שהיו בכרם התימנים. בזמנו לא היו צריכים סיבה למסיבה; אנשים פשוט היו מתכנסים ומתחילים לשיר. שמו אותי על השולחן, התחלתי לשיר, וכל זה היה בגיל 14 בערך.

לא חשבתי בכלל שאהיה זמר. לא חשבתי שזה הייעוד שלי. הרגשתי שגוררים אותי לזה. הייתי כמו עלה נידף ברוח. חשבתי שאגיע לאן שהקב"ה ימשוך אותי.

להקה בלי שם: לא ידענו איך לנצל את זה כלכלית

בצבא לא נתנו לי צ'אנס, ולא הייתי בלהקה צבאית, למרות שהמליצו עליי. גם לא דחפתי את עצמי לשום מקום.

במסיבות הופעתי עם בן מוש. פעם בא אלינו אחד, אמר "אני רוצה אתכם, כמה כסף אתם רוצים?". ביקשנו 50 אלף לירות. התלהבנו, עשינו עוד מסיבה, ראינו כי טוב, ולמרות שעבדנו בעבודות מזדמנות - קנינו כלים והתחלנו לעשות מסיבות פה ושם. לא היה בכלל שם להרכב שלנו. היינו מין פיראטים כאלה. העניין התגלגל לאט לאט, וברוך השם, הגענו לאן שהגענו.

• בתקופה ההיא היינו לבד באזור. לא היו תקליטנים וכאלה. היינו היחידים שביצענו את הסגנון הזה של המוזיקה התימנית. הופענו כמעט כל ערב, ואנשים התלהבו. רקדו באירועים שלנו ממש באקסטזה. הרגשתי שהקהל מגיב טוב למה שאנחנו עושים. לא התעשרנו מזה; לא ידענו איך לנצל את זה כלכלית. היינו תפוסים מראש שבעה-שמונה חודשים מראש, אבל לא לקחנו מחירים שהתאימו לפופולריות שלנו. הכול היה מתוך תמימות.

צלילי הכרם: רציתי לעזוב, ולא הצלחתי

אני ובן מוש עבדנו בבקרים בתחום היהלומים, ובערבים הופענו. בשנת 73', אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה מיתון. רצו לפטר עובדים, אז את מי יפטרו? את הברדקיסטים. פיטרו אותי ואת בן מוש, כי כל הזמן איחרנו בבקרים לעבודה, אחרי שהיינו מופיעים עד מאוחר. אחרי שפיטרו אותנו, לקחנו את המוזיקה יותר ברצינות. בהתחלה הקמנו את צלילי הבוזוקי ושרנו בעיקר ביוונית, יותר מאשר הסגנון התימני.

בהמשך רצינו להתרכז במוזיקה שלנו ונהפכנו לצלילי הכרם עם להיטים כמו "חנהל'ה התבלבלה", "יעלת חן" וכל השאר. היות ששמרנו על רמה גבוהה בטקסטים, המוזיקה שיצרנו מחזיקה עד היום. לא שרנו סתם בולשיט - עובדה שעד היום שרים "חסידה צחורה", "סורו ממני" וכו'. תמיד גם שמנו דגש על שירי מסורת, וזה נשאר עד היום.

 
"המורי הזקן", דקלון 
 

בשלב מסוים היה לי קשה, ורציתי לעזוב את המוזיקה. עזבנו ללונדון למשך שבעה חודשים ביחד עם המשפחה. לאשתי יש אחים שגרו שם, ורציתי לעבוד איתם בתחום הזהב והתכשיטים. עבדתי שם תקופה, אבל חזרתי מהר. בן מוש ביקש ממני לחזור להרכב. היינו פופולרים - והמשכנו.

קריירת הסולו: היתה לי ברכה מההתחלה

בשלב מסוים, בן מוש וחיים משה החליטו לפצל את צלילי הכרם. היינו שני סולנים ושותף שלישי, בן מוש, שניהל את העסק, וראינו שצפוף מדי, שהעוגה קטנה מדי. חיים הלך עם בן מוש, ואני הלכתי לבד. בקריירת הסולו ביצעתי את "שבחי ירושלים". האמת היא שהשיר לא פרץ בהתחלה; עד היום אני לא יודע למה. ביקשו ממני לוותר על השיר בתקליט, אבל לא הסכמתי.

בהתחלה היו לי מעריצים ועבודה חבל על הזמן. האמת היא שמהבחינה הזו, היתה לי ברכה מההתחלה. תמיד הצלחתי. גם אם היו שנים פחות טובות, לא הרגשתי אותן. תמיד התפרנסתי בכבוד מהמוזיקה.

במהלך השנים התחתנתי וגידלתי ארבעה בנים ובת. ברוך השם, כולם נשואים, כולם דתיים. גם אני התחזקתי, מטבע הדברים. היום אני לא מרקיד מעורב ומקפיד גם לשיר שירים נקיים, עם דגש על שירי קודש.

החיבור עם סגיב כהן: שני תימנים לא יכולים לעבוד ביחד

בשנת 2000 פנו אליי ממתנה את מירו הפקות וביקשו שאקליט את כל השירים בקריירה שלי בתקליט משולש. לקחתי את כל החומר והקלטתי אותו עם מעבד חדש. הוצאנו דיסק משולש, שהצליח יפה. מתנה זכר את זה לטובה וחשב גם לחבר ביני ובין סגיב כהן. הרעיון היא לשיר שירים של פעם בעיבודים חדשים, וגם שירים של סגיב. התחלנו להופיע ביחד, שחררנו חמישה שירים לרדיו, וזה תופס טוב.

" לתימנים יש מין כימיה טבעית. יש בדיחה שאומרת ששני תימנים לא יכולים לעבוד יחד בפחחות, כי כשאחד דופק, השני מתחיל לרקוד ישר. סגיב הוא אמן מעולה, מלחין ומחבר שירים משובחים, ויש לו יכולת קולית כמו שהיתה לי בשנות ה-30 שלי " לתימנים יש מין כימיה טבעית. יש בדיחה שאומרת ששני תימנים לא יכולים לעבוד יחד בפחחות, כי כשאחד דופק, השני מתחיל לרקוד ישר. סגיב הוא אמן מעולה, מלחין ומחבר שירים משובחים, ויש לו יכולת קולית כמו שהיתה לי בשנות ה-30 שלי.

אני לא מסתיר: כשבן אדם מתבגר, זה לא אותו הדבר. אנשים מגיעים לגיל מסוים, וכבר קשה להם לשיר. ברוך השם, הגעתי לגיל 70, ואני ממשיך לשיר בשמחה ובאהבה.

כל הפרטים על האירוע "מים לדוד המלך" שיתקיים בבית אבי חי בהשתתפות דקלון וגיל קופטש

וכאן גיל קופטש מביא את הזווית שלו על דוד המלך, לקראת אותו אירוע 
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי