"לזרם המרכזי הישראלי אין תודעת אחריות חברתית"

­"אשה שאיבדה את האדם היקר לה מכל, נהג מונית שאיבד את דרכו, נער שהולך ומאבד את מאור עיניו, צעירה שאיבדה את מקומה בעולם ורב שחושש לאבד את אלוהיו". אלה חמש הנפשות שמייסדות את אחד מבתי הכנסת הבדיוניים המסקרנים והאנושיים ביותר בישראל: בית כנסת שחוסנו נובע משברונם של גיבוריו; מהיותם ערב רב קטן של יהודים דתיים, חצי-דתיים ולא-יהודים ומכישלונם להעמיד מניין.

למעשה, כל מה שיכולים לעשות חמשת המייסדים הוא רק להצביע על עצם אפשרותו של בית כנסת כזה, וזאת משום שהם גיבורים פיקטיביים ב"חמש נפשות", ספרו השני והחדש של יותם טולוב. טולוב, המתגורר כיום בירושלים, נולד בצרפת, וכשהיה בן שבועיים, היגרו הוריו לישראל. הוא גדל ברמת השרון, למד בישיבה תיכונית ואחר כך שילב לימודי משפטים וספרות בתוכנית הבינתחומית באוניברסיטה העברית.

אם פלובר הצהיר פעם "אני מאדם בובארי", גם טולוב יסכים, קרוב לוודאי, שבכל אחת מהדמויות שלו מצוי משהו ממנו. "כל הדמויות עורבבו עם דמות אחת לפחות שפגשתי במהלך חיי", הוא מספר בראיון לבית אבי חי, "חלקים מהן הם אני". ועם זאת, הוא מוסיף: "הזרע הראשון של הספר נזרע מהיכרות עם חיילת גיורת שהייתי קצין שלה במילואים. היא השאירה מאחוריה את משפחתה ובאה לישראל. יום אחד אמרה לי בשקט, 'אבא שלי מת אתמול', ופשוט המשיכה לעבוד. זה היה רגע של בדידות ותלישות נוראה, ושם נזרע הזרע לדמותה של ליזה".

תוגת המיינסטרים

הבדידות, התלישות והשוליות המאפיינות את הגיבורים נראות צחיחות עוד יותר על רקע העיר שבה בחר טולוב למקם את הסיפור: רעננה. בדידותן אינה ירושלמית-רומנטית או אורבנית-מלנכולית-תל אביבית. "רעננה היא הביטוי המושלם למיינסטרים הישראלי", הוא אומר, "זה אינו מיינסטרים מגזרי. הדתי-ציוני והחילוני ברעננה הם אותה קבוצה בישראליות: עסוקים בשלהם ומעדיפים לחיות בסביבת מי שדומה להם.

יותם טולוב ועטיפת הספר. פערים חברתיים כמנוע יצירתי

"בתוך ההוויה הרעננית תאבת המיינסטרים החלטתי למקם גיבורים שלא הצליחו להשתלב וכל חייהם הם פועלים בשוליים. עם זאת, כל אחד מהם משתוקק להשתייך למיינסטרים. יקירה קיוותה שאם תהפוך לאם, תוכל להיכנס פנימה; ליז, שעלתה מרוסיה, מבקשת להתקבל באמצעות טקס הגיור; נהג המונית סטלמך אמנם חוגג את האאוטסיידריות שלו, אך למעשה גאה מכדי להודות ברצונו להשתייך; יוחאי, רב צעיר, היה חלק מהמרכז ונפלט לשוליים, אך יחזור אל המרכז שוב; ודרור, תלמיד ישיבה תיכונית שהולך ומאבד את ראייתו, ילך ויתרחק מהמרכז ככל שראייתו תלך ותיפגע".

איך היית מגדיר את המיינסטרים הישראלי? מה המאפיינים הייחודיים לו?

"למיינסטרימיות הישראלית אין תודעת אחריות חברתית, וגבולות הגזרה שלה צרים. הביטוי לה ניכר בכל מקום: מצפה בגליל שמציב תנאי כניסה לחברים חדשים; בית כנסת שאינו פותח את שעריו אלא לחברי הקהילה הספציפית שלו; מועדון שבכניסה שלו מפעילים סלקציה על מזרחים ואתיופים. באופן כללי, אני נתקל בישראלים רבים שאין בהם רעב להכיר אנשים שונים מהם או בישראלים שאינם מעלים על הדעת שחשיפה לעולמות אחרים עלולה להעשיר את החינוך של ילדיהם.

"לא כל ביטויי המיינסטרים ייחודיים לישראל. כשאני קורא ספרות אמריקאית בורגנית, אני מזהה דמיון רב בין המיינסטרימיות הישראלית לאמריקאית. עם זאת, אני חושב שהמיינסטרימיות הישראלית חצופה יותר. במקומות אחרים בעולם חשים בושה גדולה יותר על כך שלא הכניסו אותך למועדון, לקהילה. פה הבושה לא קיימת".

נער שוליים

שוליים הם הנתיבים שטולוב נחשף אליהם יומיומית במסגרת עבודתו כעורך דין בארגון "בזכות", הפועל לקידום חופש הבחירה של בעלי מוגבלויות בישראל. "אני לא הולך אל השוליים כדי להושיע אף אחד, ואני גם שמח שאינני מגיע מהשוליים", הוא מבהיר, "ובכלל, אני מרגיש שאני צריך להסתובב במקומות האלה יותר משהם צריכים שאסתובב בהם. בשבילי השוליים הם מקומות שלא כוונה אליהם אלומת אור, ולכן הם מעניינים ומורכבים יותר".

בעיניו, "מהות היחסים בין אלה שיש להם כוח ובין אלה שאין להם כוח - בין שמדובר בבעלי מוגבלויות, בעניים או בקבוצות אתניות ודתיות שהורחקו לשוליים - הוא מבחינתי הנושא המעניין ביותר כרגע בחברה הישראלית, ומי שעובד ב'בזכות' מתחכך עם הישראליות כל הזמן.

למשל, 'בזכות' נאבק לחולל שינוי ולהעניק יותר ויותר חופש בחירה לבעלי מוגבלויות. בניגוד למגמות שרווחות כיום בעולם ביחס לבעלי מוגבלויות, בישראל עדיין רווחת תפיסה שמעניקה לאפטרופוסים כוח רב. חיזוק 'העמדה האפוטרופסית' מאפיינת את ישראל בכלל, ביחס לענייה ולמיעוטיה. אני זוכר שתהיתי בפני חבר למה המדינה מעניקה כוח כה גדול לאפוטרופסים. הוא הסתכל עליי ושאל: 'אתה מתפלא על הכוח שניתן לאפטרופסים של בעלי מוגבלויות, אבל לא זוכר שהמדינה עצמה היא 'אפוטרופסית' של מיליוני פלסטינים?".

אפוטרופסות הוא רק מאבק אחד בתוך שרשרת של מאבקים ששורשיהם נעוצים ביחסם של ישראלים לבעלי מוגבלויות. "רק לאחרונה", אומר טולוב, "נאבקנו לצד גננת שנעזרת בקביים ולא יכולה לשבת על הרצפה. היא עמדה בפני פיטורין, ואנו סייענו לה להילחם על זכויותיה. מעט מאוד אנשים היו רוצים לעמוד במקומי, לקבל את תפקידי. החיכוך עם בעלי מוגבלויות לא נעים לישראלים. בדרך כלל, למול בעלי המוגבלויות מציעה החברה הישראלית שתי תגובות שהן שני צדדים של אותו המטבע: אי נוחות או גאווה מופרזת על שילובם בקהילה".

מייסדי הקהילה המאולתרת ב"חמש נפשות" חותמים את הספר בחופו של ים – מקום שהוא בעצמו סימן לגבול בין פנים לחוץ. לדברי טולוב, "מה שקורה בסופו של דבר למייסדי בית הכנסת ב'חמש נפשות' אופייני לכל שוליים שנהפכים למיינסטרים".

בינתיים לא מצא טולוב את בית הכנסת הקבוע שלו. "כבר שנים שאין לי בית כנסת שאני מחובר אליו", הוא אומר, "בכל בית כנסת שנכנסתי אליו הרגשתי בעיקר כמתבונן מבחוץ. תמיד חסר בו משהו: הגיל לא מתאים או שהוא אשכנזי מדי או ספרדי מדי או אזורי מדי. אני צריך עוד כמה שנים כדי שאוכל לשבת בבית כנסת קבוע. להשתייך למחנה אחד, למקום אחד, למגדר אחד, לקבוצה אחת".

חמש נפשות

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי