"בקצה הדף ניצב, בראש ובראשונה, הקורא": על סוד הקסם של שלום עליכם

אחת המשאלות הכמוסות של קברניטי הספרות העברית בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היתה לצרף לשורותיהם את שלום עליכם. הספרות העברית של אותם השנים ביקשה לדובב את האדם הפשוט, "יהודי כל השנה", כמו שנהגו אז לכנות אותם, והעברית התקשתה מאוד להכיל יהודים אלה – "השדרות הרחבות של העם", כמו שקרא להם י"ח ברנר. היידיש לעומת זאת דווקא שימשה להם בית נאמן. אצל שלום עליכם דבריהם נהיו לשירה. הרטוריקה הספרותית שלו נראתה פשוטה או עממית, אבל אסור לטעות: מדובר בפואטיקה מורכבת מלאת ניואנסים שבה הסופר בקושי מופיע ביצירה, אבל נוכחותו מורגשת ובעלת משמעות.

הדמות המובהקת ביותר של שלום עליכם היא, כידוע, טוביה החולב, וצריך לתת כאן את הדעת לא רק לתפקיד, אלא גם למערכת היחסים שבין טוביה ודמויות אחרות ביצירתו של שלום עליכם, ובין דמותו של שלום עליכם עצמו.

טוביה נפגש עם שלום עליכם אחת לכמה שנים ומתחיל לשטוח בפניו את צרותיו ולפתוח את סגור לבו. המעמד הוא כזה: מפגש בין האדם הפשוט טוביה עם הסופר הנכבד שלום עליכם. כך גם הפנייה של טוביה אל שלום עליכם – "פאני שלום עליכם", "אדוני שלום עליכם". טוביה מדבר איתו אפוא ב'אירצן': פנייה מכבדת בגוף שני רבים.

המעמד כאן, הסיטואציה הנרטיבית, היא שטוביה מנסה לנצל עד כמה שניתן את הזמן הקצר שיש לו במחיצת שלום עליכם ולספר לו כמה שרק אפשר. מצד שני, הוא מנסה להרשים את שלום עליכם, מנסה לומר דברים שראויים במעמד של סופר, ומכאן גם הגודש של הדברים שהוא אומר.

הדבר דומה מעט למפגש של אדם, פשוט עם, עם קרוב משפחה שהוא, נניח, רופא מפורסם. האדם הפשוט מנסה לקבל כמה שיותר תשומת לב מהרופא המפורסם ומנסה לבדוק גם תוך כדי כך אם תצמח מהמפגש גם תועלת כלשהי. אבל בניגוד לקרוב המשפחה, הרופא המפורסם גבה-הלב, שלום עליכם קשוב לטוביה ומאפשר לו לדבר ולדבר ולדבר.

שלום עליכם הוא מאזין קשוב; לא מאזין שופט. כך למשל, הוא לעולם לא יתקן את הטעויות והשגיאות ששזורות בדברים של ברואיו השחים לפניו. השגיאות והטעויות נולדות מתוקף הסיטואציה: טוביה אינו תלמיד חכם ואינו בקיא במקורות – הוא קורא, כפי שהוא מעיד על עצמו, קצת חומש, קצת גמרא, דאס, יענץ, לאקש, בוידעם. אבל ברור שהידע שמפגין כאן טוביה, לא בא מקריאה ולימוד, אלא ממה שהוא שומע, ממה שהוא מלקט מפי הבריות. ובשעה שהוא בא להרשים את הסופר, את שלום עליכם, הוא משתמש בידע זה מיד שנייה.

טבע של שיחת רכבת

ככלל, מקורות הידע שמהם ניזונים גיבוריו ודמויותיו של שלום עליכם הם ממקור שני ושלישי. אפשר להיווכח בכך למשל בסיפור "איש מבאונוס איירס". מספר אותו סוכן-נוסע שפוגש ברכבת יהודי מבואנוס איירס – מרכז הזנות היהודית דאז – איש עולם תחתון וסוחר נשים. שני האנשים יושבים, מדברים ושותים בתא המסעדה, ונדמה שכל אחד מבקש להרשים את האחר. טבעה של השיחה תוך כדי נסיעה ברכבת היא של מפגש חד פעמי, סטוץ, שלאחריו כל אחד יורד בתחנה שלו וממשיך לדרכו ולעולמו, מה שעשוי להוליד וידוי טרגי מצמרר – דוגמת "סונטת קרויצר" של טולסטוי.

בתוך כך, כל אחד משני המשוחחים מבקש לעצמו תכלית אחרת בשיחה. האיש מבואנוס איירס מבקש לרכוש לעצמו תעודת יושר מאת בן שיחו, ולא אכפת לו לשחד אותו לשם כך באוכל ובמשקה, ואילו המספר מבקש, ולו למשך זמן מוגבל, זמן נסיעה ברכבת, להצטייר כאיש העולם הגדול. כך הוא נאנח ומדבר על האופן שבו הוא אוהב שאנשים מתלבשים בעניבות רגאט, בשעה שברור לקורא שבתור נוסע במחלקה השלישית, קרוב לוודאי שאינו מכיר ממש את אופנת הערים הגדולות. בדומה למהלך ב"טוביה", סיפור המעשה המושם בפי המספר נעשה כאן משני, והגיבור האמיתי של הסיפור נעשה המספר עצמו, תשוקותיו ומאווייו.

הגרעין הקומי של שלום עליכם

דבר דומה מתרחש ב"מוטל בן פייסי החזן". דמותו של בן האינטליגנציה בספר הוא פינייה. המדובר למעשה במעין פרודיה על בן האינטליגנציה. הוא מפטיר שמות משובשים של סופרים באוזני כל מי שמוכן לשמוע על גבי סיפון האונייה שלוקחת את בני משפחת החזן ואת חבריהם לאמריקה.

מתן חרמוני

כאן טמון גם הגרעין הקומי אצל שלום עליכם. נדמה לי שכדי להבין אותו, יש לתת את הדעת על דברים שכתב מבקר ספרות היידיש שמואל טשערני שכתב בשם העט ש' ניגר בספרו על שלום עליכם. ניגר טוען שביצירתו של שלום עליכם היה גרעין פופולרי-בידורי. במילים אחרות, שלום עליכם הבין כי בקצה הדף לא עומדים רק אידיאלים ואג'נדות, אלא בראש ובראשונה ניצב שם הקורא. מעצם כך, הרי שבדמות הסופר ששלום עליכם מציג הוא כמו מוותר על הסמכותיות, האוטוריטה הספרותית. הדמויות באות ומספרות לפניו, מעצבות במילותיהן שלהן את הפרוטוקול הנפשי שלהן. לא הוא.

העמדה הזאת שונה בתכלית מעמדתה של הספרות העברית, שכאמור, ייחלה לצירופו של שלום עליכם לשורותיה; או נכון יותר, דמות הסופר הזאת, כמו שמעצב אותה שלום עליכם, שונה מדמות הסופר העברי. הדימוי של הסופר העברי הוא של מי שישוּב אל שולחנו וכותב. השיג והשיח עם הדמויות אינו שיח שבעל פה. הסופר העברי אינו סופר כזה שמתהלך בין דמויותיו, אלא מי שיושב מן הצד וכותב. אם טוביה – בתור הדמות המובהקת ביותר של שלום עליכם – נפתח במפגש בין הדמות ובין הסופר, הרי שהרומן המובהק שפתח את התקופה המודרנית או המודרניסטית בספרות העברית מתחיל בהצבתו של המספר כמי שאוחז בידו עט.

"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי", כך נפתח "בחורף" של י"ח ברנר. וברנר ממשיך באותה העמדה גם ברומן מובהק אחר שלו - "מכאן ומכאן": "שקט. לכתוב בשקט. היינו: לא באיזו שלוה, שלוה גאיונית, כי אם בשקט; פשוט. ספר-הזקנה הן מן הראוי הוא, שיכּתב בשקט".

קריאה נוספת: בחזרה למיתוס של י"ח ברנר

דמות האדם הכותב – לא בהכרח הסופר, אלא הכותב באשר הוא, שמן הסתם דמותו מרמזת אל דמות הסופר – נשארה רכונה אצל שולחנה גם בדורות מאוחרים יותר. כזה הוא למשל שמשון שיינבוים בסיפור המוקדם "דרך הרוח" של עמוס עוז. עוז, כמו ברנר, מחזיק מידה לא מבוטלת של אירוניה כלפי הדמות הכותבת, ואולי אף כלפי מעשה הכתיבה, אבל הדמויות, כמו הסופרים עצמם, נשארות נאמנות למסירה המדודה, המדויקת, המאולפת. 

מעצם הפקדת הסיפור בידי דמות כותבת, ניטל איזה יסוד כאוטי שיש בסיפור, ותחתיו מושלט סדר. החוזה כאן שבין הקורא והסופר מושתת על התנאי שהקורא מקבל את הניסוח המדויק והמזוקק ביותר. לעומת זאת, בשעה שדמות מתפרצת ונוטלת את שרביט המספר, נוצר חוזה קריאה אחר. במקרה הזה מה שמוליך את הסיפור הוא הדמות, ולא הסופר. הדמות אינה מחויבת לסדר הטוב של הכתב. היא יכולה לומר את שעל לבה, לקפוץ מנושא לנושא, לשקר, להיות נתונה למצבי רוח, לחוס על כספה, למחול על כבודה. מתוקף כל אלה, נעשית היצירה יריד גדול של אנשים קטנים עם השגות קטנות, ובהם סופר אחד גדול.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי