בית הזכוכית: ינץ לוי מגיש דין וחשבון על התמודדות משפחתו עם מות אחיו

"בוא ושב אצל מיטת אחיך... שם ביתך, שם מקומך, שם תבנית נוף נפשך". הציווי פנימי הזה, התנ"כי בסגנונו, מהדהד בכפר סבא בראשו של מיכאל, גיבור הרומן "תוחלת החיים של אהבה". ייתכן שרגע הדהודו הוא גם הרגע שבו מיכאל משלים עם דבר מותו המתקרב של אחיו החולה לביא ומסכים ללוותו אל המוות. "הקול שקרא לי לבוא הביתה היה קולה של מחלתו", הוא מסביר, "בחרתי בבית המחלה".

 

מיכאל הוא בן דמותו של מחבר הרומן ינץ לוי. הרומן מגולל את סיפור משפחתו של לוי, בשינוי שמות ופרטי עלילה מסוימים, מהרגע שבו גילתה כי האח רגב חולה באיידס ועד מותו. הוא מתאר בית שמאיים להתפרק בדרכים שונות ורבות, ועם זאת, שומר על חוסנו; בית שמחולל מחול מטורף, ועם זאת, טבעי ויומיומי, וזה הישגו המשמעותי של לוי בספר זה.

 

לקריאה נוספת: מה יש לישראלים שהם כה להוטים לבית? עמיה ליבליך עם תשובות

 

"בית המחלה" הוא דימוי חריג. תיאור בנאלי היה מסמן את האח כ"בית", ולא את המחלה.

"בתחילת הרומן האח החולה הוא שנוא לבו של מיכאל", אומר לוי, "מיכאל מבין שהמחלה היא שיצרה בית שבו הוא ואחיו דרים. ברור לו שלולא המחלה, הוא לא היה קרוב כל כך אל אחיו ולא היה מבלה איתו זמן רב כל כך. לולא המחלה, דרכיהם היו נפרדות.

 

"מאחר שהיא נשמרת בסוד, המחלה יוצרת חיץ, כמו קירות, בין מי שחוסים בצלה ובין מי שאינם יודעים עליה ונותרים בחוץ. ברור שהשמחות בחיינו, שאנו חולקים עם אהובינו, בונות את קירות הבית שלנו. אבל במידה רבה, ואולי אפילו יותר, הכאבים והיגונות הם אלה שבונים את קירות הבית שבו התודעה שלנו גרה". 

 

המשבר בעיניו של חומי

 

לוי נולד בשנת 1975 בכפר סבא לאב עיתונאי שלחם בלח"י ולאם שנולדה בבית חרדי וחזרה בשאלה. יש לו שבעה אחים ואחיות. מחלת האיידס של אחיו רגב התגלתה בבדיקה שעבר כחייל. בני המשפחה ניסו להבין כיצד נדבק באיידס ונזכרו שכשהיה ילד, קיבל עירוי דם. העירוי ניתן בתקופה שבה תרומות דם לא נבדקו, ורק כעבור שנים התברר שהיה נגוע. התסריטאי ובמאי הקולנוע רשף לוי, אחיהם של ינץ ורגב, חותם על יצירותיו בשם העט "רשף ורגב לוי". בריאיון לערוץ 2 סיפר רשף כי ההחלטה נולדה בעקבות שיחה עם רגב כשהיה חולה. רגב פחד שלא ישאיר אחריו שום זיכרון, ורשף הבטיח שינציח את שמו. 

 

 

עטיפת הספר

 

ינץ לוי חותם בשמו בלבד. הוא פרסם רומנים שזכו להצלחה, אך מוכר בעיקר בזכות סדרת ספרי הילדים "הרפתקאות דוד אריה", שנהיו לרבי מכר בישראל וכעת גם בסין. חייו סובבים סביב כתיבה: הוא תסריטאי ועיתונאי, ובעבר היה עורך ספרים והגיש את "מה הסיפור", תוכנית אירוח שבה המשתתפים הם ילדים והסוגיות הנידונות קשורות לחייהם.

 

אף על פי שעולמו סובב סביב מילים כבר שנים רבות, לוי מעולם לא בחן את המושג בית ומשפחתיות כמו שהוא עושה זאת ב"תוחלת החיים של אהבה", שיצא לאור בשנה שעברה. ברומן יש תנועה חדה ומשברית אך גם חמה ומנחמת בין הבית לחוץ. המעברים המסחררים מתרחשים גם בתוך הבית עצמו: כמעט באותה פסקה אפשר לעבור בו מהתמוטטות נפשית לשניצלים, ומשם למחלה סופנית.

 

יש כמה סטטוסים של התגוררות בבית המשפחה. מבחינת האחים הוא ספינת האם. מבחינת בנה של אחת מדמויות המשנה, הוא מבנה של דיירות. אבי המשפחה הסנילי, שאינו מודע למחלת בנו בשל מחלתו שלו, נאחז בהיכרות עם הבית הפיזי, אך לא זוכר כלום מהבית הנפשי. בשביל לביא זה המקום שאפשר לגווע בו בשקט.

 

ספר על פיצול האישיות של הבית.

"בית לעולם אינו מקשה אחת", אומר לוי, "בית הוא מרחב שבו מתנהלת הקרבה המשפחתית, וקרבה משפחתית היא דבר מתעתע: מצד אחד, יש דמיון בין בני המשפחה, ומצד שני, כל אחת ואחד שונים זה מזה. השוני והדמיון מתעצמים, מתבלטים ומתנגשים בגלל הקרבה הפיזית והרגשית. וברגע שמתרחש מאורע מטלטל, ההקצנה גדלה. בני המשפחה שלנו תמיד מפתיעים אותנו, כי הם תמיד גם דומים לנו מאוד וגם שונים מאיתנו מאוד. אנחנו תמיד חשופים מאוד בגלל הקרבה הזאת, אבל גם עיוורים מאוד להיבטים בנפשם של הקרובים אלינו, כמו אדם שמסתכל בחפץ ממרחק אפס. כל זה כמובן מתבטא ברומן גם ביחס של כל אחד מבני הבית לעצם המגורים המשותפים, לעצם התחושה הביתית".  

כדי לייצר הזרה במקום שבו הקרבה גדולה כל כך, מתואר הבית גם מנקודת מבטו של כלב המשפחה, חומי.  

"ברגע שהבנתי שאני עוסק באופן שבו כל אחד מחברי התא המשפחתי מתמודד עם השכחה של האב ועם המחלה של האח, הבנתי שאני חייב לנסות להתחקות אחר נקודת המבט של חומי. אני לא הראשון בספרות שניסה להבין מה חווים כלבים, ולמעשה, תמיד מדובר בהשלכה של רגשות אנושיים. חומי מתייחס לבני המשפחה כמו אל הלהקה שלו, ואל אבי המשפחה כאל ראש הלהקה. ברגע שהאב מוכה שכחה ולאחר מכן האח חולה, עולמו של חומי משתבש. אין לו אפשרות להעמיד פנים או להחזיק מעמד, ולכן הוא מבטא היבט שבני אדם לא יכולים או לא מעזים לבטא כי הם חייבים להמשיך לתפקד. חומי שומר על נאמנות מוחלטת לאב הסנילי. כמו בן נאמן אמיתי, הוא מחקה את ההתנהגות של אב המשפחה הסנילי. בסופו של דבר, יש הקבלה בין הוצאתו של הכלב מהבית ובין הוצאתו של האב מהבית". 

 

הפרדוקס הטיבטי

 

כתיבת "תוחלת החיים של אהבה" ארכה 14 שנה. "לא כתבתי כל יום. שיניתי, מחקתי, חזרתי, הפסקתי", נזכר לוי, "לאורך הזמן הזה, לא ידעתי שאני כותב רומן. כתבתי זיכרון, סיפור קצר ועוד אחד. רק אחרי שני שלישים של רומן, הבנתי שאני כותב רומן. זה קרה כשהבנתי שלחומר המצטבר הזה יש מכנה משותף, דבק שמאחד אותו, והדבק המאחד הזה הוא תקווה. אני זוכר שקראתי את כל הרומן והבנתי שכל משפט ומשפט, פסקה ופסקה, עוסקים בתקווה. הוא מספר על משפחה שתוחלת חייו של אחד מבניה נקצצת ונקצבת, והאירוע משפיע על כל מנגנוני התקווה של המשפחה.

 

רשף לוי (משמאל), על סט אחד מסרטיו (תצלום: יואב ארי דודקביץ')

 

"התקווה קיימת בכל פעולה בעולם, בכל תוכנית שאנחנו מתכננים או מבצעים. אנחנו נכנסים לזוגיות ולעבודה מתוך תקווה, ומתכננים משפחה מתוך תקווה. התקווה מנהלת אותנו ברמה מודעת ובלתי מודעת".

 

אמרת שבמובן הזה, ב"תוחלת החיים של אהבה" יש משהו ישראלי מאוד.

"מרכיב התקווה בנוף הפנימי הישראלי-יהודי הוא אחד המרכיבים העמוקים ביותר, אם לא העמוק מכולם. ברמה המיידית ביותר, להמנון שלנו קוראים 'התקווה'. בזמן שהמנונים של מדינות אחרות מתפארים בהישגיהן ובכיבושיהן, ההמנון הישראלי עדיין מקווה להקים בית בישראל. ועוד לפני ההמנון, היו שם התקווה לגאולה ולביאת המשיח.

 

"הישראלים לא השתחררו מהדומיננטיות של התקווה. כל מערכת בחירות מקימה איתה מפלגה חדשה עם תקווה חדשה. היא לוקחת איתה בין שמונה לעשרה מנדטים. הם מטשטשים את ההכרעה הברורה בין גוש הימין לשמאל, עד שהתקווה מתנפצת ומפלגה אחרת קמה במקומה".

 

מה מאפיין את התקווה הישראלית?

"התקווה מתבטאת בחוסר ביטחון תרבותי. גם כשיש מדינה, תרבות עברית, צבא חזק, אנחנו עדיין חיים בתחושה של תקווה לא ממומשת. אלה חיים של קונפליקט מתמיד. הבנתי את הקונפליקט הזה כשביקרתי ב-1997 בדרמסאלה ושוחחתי עם נזיר טיבטי על התקווה לחזור לטיבט. אמרתי לו: 'העם היהודי חיכה אלפיים שנה כדי לשוב לארצו. בסופו של דבר גם אתם תשובו'. הנזיר אמר: 'זאת בדיוק הבעיה. כשנחזור, יהיו לנו בתי משפט ומשטרה. נפעיל כוח. דרכו של הדלאי לאמה לא תוכל להתממש'.

 

"כשאני כותב, אני לא חושב על העם היהודי ועל החברה הישראלית. אני עוסק באירועים וברגשות אינטימיים. היינו תא משפחתי שמטוטלת התקווה שלו התנדנדה בקיצוניות".

 

הספר מתאר את העליות והמורדות במצבו הגופני של לביא בד בבד עם מטוטלת התקווה. אתה יכול להגיד משהו על הגוף כבית?

"בספר יש התייחסות לאיידס כמחלה שמכניסה אורחים. במצב תקין, יש לנו דלת, והיא מאפשרת לבחור את מי להזמין, מה נכנס ומה לא. לעומת זאת, איידס פותח הכול. חלונות, דלתות, צינורות ביוב, סדקים. הכול נכנס דרכו. אחי, מלח הארץ המוצלח, הספורטיבי, אדם שהרגיש בבית בכל מקום, איבד עם האיידס את כל מעלותיו ונהפך להומלס שמקבץ פרוטות של תקווה, נחמה, יופי, אהבה".

 

אחיך הוא לא היחיד שההיבט הגופני היה חלק מהבולטות שלו. אשתך היא רקדנית.

"נכון. לאשתי יש מרחב פעולה בגוף, ומהו בית אם לא מרחב פעולה. כשאני מדבר על בית כגופניות ומרחב פעולה, אני לא מתכוון לנדל"ן. בית הוא לא קירות. סבתי נולדה בחברון, אבל זה לא עושה לי שום חשק לחזור לחברון. בית נמצא ברגש, בדמיון, ביחסים. כל הדברים האלה הם מוחשיים וגופניים מאוד. בנותיי אינן רק רעיון; הן גם גוף. לכן, גם אם הנדל"ן או השטח לא חשובים לי, אני מכיר בגשמיות. אני לא יכול לכמוה, לחלום ולקוות בלי גופי". 

 

אבי, נביא

 

כמו אביו של לוי, גם אבי המשפחה ברומן סובל משכחה מוחלטת. ברגע קורע לב, מנסה לביא לספר לאביו הסנילי שהוא חולה במחלה סופנית. גזר הדין אינו יכול להישמע. האב אינו יודע מיהו ההולך למות ולמה הוא חולה.

 

זה רגע נורא.

"דמותו של האב היא דמות של נביא", אומר לוי, "נבואתו ביחס לילדיו היא התקווה שלו, וממילא אין הורה שמקים משפחה בלי שתשתרבב תקווה לתוכניתו. לכן כל הורה הוא נביא. יש לו עם קטן, והוא נוזף בעם הקטן שלו ומקווה בשבילו. נבואת האב ברומן משתבשת. הוא הניח שימות כשילדיו עוד צעירים, כי היה מבוגר כשהקים משפחה, אבל המציאות מזמנת לו תפנית אכזרית בעלילה.

 

"כמו משה, האב לא רואה את התממשות הנבואה ולא את התרסקותה. זה מחזיר אותי ליחס הישראלי כל כך כלפי בית. כשישראלים מתייחסים למושג בית, הם לא יכולים שלא להתייחס בדרך זאת או אחרת למושג 'עם סגולה'. אם אתה ימני, אתה מכחיש את האי-סגולה. אם אתה שמאלני, אתה מאוכזב תמידית מהמרחק בין העם לסגולה".

 

גם אם לוי לא התכוון לכך, לרגע נשמע ש"עם סגולה" אינו רחוק כל כך מהדימוי "בית המחלה". המחשבה עולה כשהוא נשאל מה אומרים המוסדות החיצוניים, כמו ההוספיס ובית האבות, על הבית עצמו. "הרומן מתחיל בשלב שבו רוב ילדי המשפחה עומדים על המפתן, ביציאה מן הבית", אומר לוי, "הם נמצאים על סף חייהם הבוגרים, רגע לפני שיתמסרו לבית ולחיים משלהם. גילוי המחלה של האח עוצר ומחזיר אותם לבית שהוא הליבה שתלווה אותם כל חייהם. כל הבתים 'מבחוץ' הם אולי תחליפים לַבּית האחד שאי אפשר לעזוב".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8