בעידן של מחלוקות נוקבות בין דתיים לחילונים, ועל רקע דיונים חוזרים ונשנים על דמותה היהודית של המדינה, אירוע אחד מנסה דווקא לקרב בין המגזרים וליצור רגעים שבהם דתיים וחילונים, הורים וילדים, יושבים יחד, שרים ונהנים – וכל זאת ביום הקדוש והנפיץ, יום השבת. כלי הנגינה, מערכת ההגברה והסאונד נותרים בחוץ, ובמקומם נשמעת שירה ספונטנית ונלהבת של "לכה דודי" בצד "שבת בבוקר" של אריק איינשטיין. נדמה ש-VOCA שבת, אירוע המשפחות שמתקיים בחצר בית אבי חי, מצליח לעשות את מה שרבים אינם סבורים שהוא אפשרי: ליצור חוויית שבת משותפת, בצוותא, מבלי לטשטש את ההבדלים.
הרעיון למופע נולד בבית אבי חי, ולמשימה גויסו יאיר סרי, שאחראי על הניהול המוזיקלי ועל העיבודים, וחנוך רעים, שכותב את הטקסטים. "הרעיון לחצות מגזרים ולהיפגש במקום משותף למשפחות חילוניות ודתיות מהזרמים היהודים השונים הוא רעיון מבורך", אומר סרי, "אני גאה מאוד. אני מרגיש שיש לי הכבוד להשתתף במופע הזה, שהוא בעיניי גם חדשני וגם בעל ערך חברתי מוסף.
"גיבשנו מופע למשפחות שיושבות יחד, הורים וילדים, ונהנות מ'עונג שבת', במובן הכי פשוט ויפה שלו – לשיר, להתחבר, לצחוק וליהנות. ידענו שאנחנו הולכים לשיר יחד שירים שכולנו אוהבים, בפורמט שיהיה פעיל יותר משירה בציבור, שבו לקהל יש חלק חשוב והוא שותף של ממש. השאלות שהעסיקו אותנו היו בעיקר שאלות של איך: איך ננחה את השירה ביחד כשאין הגברה? מה תהיה הצורה של השותפות ושל ההדדיות של מקהלה-קהל? ומתברר שמשהו בחיבור המשתף, דתי-חילוני, הורים-ילדים, קהל-מקהלה, אִפשר לדברים לקרות ביחד".
מה יש במופע?
"בנינו את הקונספט כך שאביה, מנחת האירוע, חנוך והמקהלה הנפלאה – 12 זמרות וזמרים מוכשרות ומוכשרים – מספקים גם את הליווי המוזיקלי לשירה, גם את ההרגשה האנושית, הישירה, החברית, וגם את הערך האמנותי המוסף, שהופך את המופע ליותר מאשר רק שירה בציבור. השירים נצבעים באופן כזה שהקהל חווה אותם מחדש, בדרך שונה".
קריאה נוספת: הביצוע של "לכה דודי" שהמיס אותנו
"זה מופע שחציו הופעה של מקהלה וחציו השני הוא בפירוש שירה בציבור", מוסיף חנוך רעים, שכתב את הטקסטים למופע, "השירים הם שירים מוכרים, שמזמינים אותם לשיר איתנו. הרעיון הכללי הוא העניין של השירה ביחד, וישנם גם הטקסטים. אבל כדי שהם לא יהיו קטעי קישור מהסוג הרגיל, אני מנסה להתייחס בקטעים הללו לשירים. לפעמים לקחתי משהו מהתוכן של השיר, מתוך ההקשרים המסוימים שלו, וניסיתי להאיר אותו באור אחר.
למשל, אנחנו שרים את 'דרור יקרא', פיוט ידוע שמושר הרבה מאוד ויש לו לחנים שונים בקהילות שונות. התייחסתי לעובדה שלכל קהילה ישנו הלחן שלה לפיוט הזה ולכך שלמרות ריבוי הלחנים, בכל זאת כולם שרים יחד אותן המילים. יש כאן רמז לניסיון לעורר לעתים מלחמה בין העדות, שהוא ניסיון מלאכותי ומכוער מאוד בעיניי. המופע אומנם אינו עוסק בפוליטיקה, אבל חדי האוזן יקלטו את המסר".
מה היו האתגרים המרכזיים ביצירת מופע כזה?
"האתגר העיקרי היה של המבַצעים, לאו דווקא של הכותב. הכול מתרחש בחצר – שגובלת ברחוב – ויש גם רעש מבחוץ. זה קצת מאתגר מבחינה טכנית, ולא פשוט לפצח את זה. עיקר המאמצים שלנו נתונים לניסיון להפוך את עצמנו למגפון.
"מבחינת הכתיבה, העובדה שהטקסטים צריכים להתאים גם לקהל דתי וגם לקהל חילוני היתה דווקא נוחה לי מאוד. אני אומנם האדם הכי חילוני שיכול להיות, אבל אני מתחבר מאוד לטקסטים יהודיים, שאני קורא בעיניים חילוניות, ולדברים שאני כותב יש קונוטציות מקראיות ותלמודיות. בחלק מהטקסטים אפילו הכנסתי בדיחות במעין ארמית מדומה.
"כל זה יוצר חיבור שאיננו מלאכותי, אלא לוקח קצת מפה וקצת משם ומתייחס לדברים בקלילות הראויה וברצינות הראויה. זה לא שהטקסט הוא ריק כל כך עד שהוא לא מפריע לאיש. להפך: הוא אומר הרבה דברים, אבל הוא לא מתנגד, אלא לוקח מכל הטוב שהוא יכול למצוא מסביבו".
איזהו חיבור אמיתי
כאחת מנקודות הייחוד של המופע מציין סרי את השיתוף עם הקהל. "הקהל הוא לגמרי חֵלק", הוא אומר, "הוא שר עם המקהלה, הוא מתופף בקול – התפקיד שלו חשוב עד כדי כך, שבשלב מסוים הקהל לא רק לומד לשיר תפקידים מוזיקליים, אלא מלמד בעצמו את המקהלה. בעיניי, חיבור זה לא רק לשים אנשים שונים יחד; חיבור איננו חיבור עד שיש שיתוף. אם שניים נמצאים יחד באותו מקום ואינם תלויים זה בזה, הם אינם מחוברים. לכן, במופע הזה, המקהלה לא רק נמצאת שם יחד עם הקהל. הקהל הוא שותף מלא".
גם סרי וגם רעים מרגישים כי המרחב המשותף שנוצר במופע ממלא חסך שגם הם עצמם חשים בו. סרי, שנולד למשפחה דתית-לאומית וגדל בגוש עציון, רואה בכך מפגש טבעי ונחוץ. "גדלתי בקהילה דתית-אורתודוכסית", הוא אומר, "ואף על פי שאני כבר לא חלק מהזרם הזה, הוא חלק ממני. את העולמות אני חושב שאין צורך באמת להפגיש; בסך הכול, אנחנו חולקים מרחב משותף, אנחנו דוברים אותה שפה, אנחנו נפגשים כל הזמן בכל מקום.
"מה שצריך לעשות הוא להפסיק להתעלם ולהפסיק לבנות חומות דמיוניות במקום שאין בכך צורך. אין סיבה שלא נהנה ממה שיש לנו במשותף – מוזיקה, שבת, נועם – וגם ממה שיש לכל אחד בנפרד: אם זה 'דרור יקרא לבן עם בת', ואם זה 'שבת בבוקר'. אני שמח לראות איך כל הקהל משתתף ונהנה, וזה לא משנה מאיזה עולם מגיעים השירים".
הרבה פעמים במפגשים בין דתיים וחילונים התפיסה היא שהחילונים צריכים לוותר ושכל האירוע מעוצב על פי הדרישות של הצד הדתי. איך נמנעתם מזה כאן?
"זה נכון שיש תפיסה רווחת מדי שלפיה מה שקדוש לדתיים הוא קדוש ומה שחשוב לחילונים הוא פחות חשוב, כי אין שם רגשות דתיים. לדעתי זו תפיסה שגויה. ערכים הם ערכים, בלי קשר לשאלה אם הם נובעים ממקום דתי או לא. בסופו של דבר, הכול עניין של התכוונות. כל עוד עקרונות, ערכים ורגשות אינם נפגעים, אין שום בעיה. אם אנחנו לא מעלימים ולא מתעלמים; אם אנחנו מכירים זה בזו; אם יש תחושה של כבוד הדדי – הכול אפשרי. לא נאמר לשום אישה לא לשיר סולו; לא נאמר לה איך להתלבש ואיך לא; ולא נגרום לה לעשות משהו שנוגד את האמונה שלה. זה אפשרי".
רעים: "יש חשיבות גדולה בעיניי ביצירת הצגות ומופעים לקהל מעורב באשר הוא מעורב, בין שזה דתיים וחילונים ובין שזה ימנים ושמאלנים. אני עוסק בעיקר בכתיבה לילדים, ולא פעם אומרים לי שהכתיבה שלי היא בעצם כתיבה למבוגרים, ואני אומר: זה גם וגם, וההפרדה בין ילדים למבוגרים היא הפרדה מלאכותית. כך גם כאן. גם ההגדרות 'דתיים' ו'חילונים' הן הגדרות שיש בהן כוללנות לא טובה, וצריך לערבב כמה שיותר ולהפריד כמה שפחות. אני לא מאמין בסגרגציה הזאת, ואני חושב שצריך לערבב עד כמה שאפשר. אגב, בשום מקום במופע אנחנו לא מדברים במפורש על 'העירוב'. אין משפט שאומר 'איזה יופי שיושבים כאן גם דתיים וגם חילונים'. אבל עצם העובדה שיושבים יחד וחווים אותה חוויה היא צעד קטן לתחושה קצת יותר נעימה וטובה, שלאחרונה קצת דואגים לקלקל לנו אותה".
אילו תגובות קיבלתם על המופעים הקודמים בסדרה? הם ענו על הציפיות שלכם?
"אחרי המופע הראשון ניגשו אליי המון אנשים ושאלו כמה מתוך הטקסט היה כתוב, כי חשבו שהוא מאולתר. זו מחמאה גדולה לכותב, כי התחושה שנתּנו היתה שאנחנו באמת ממציאים הרבה דברים על המקום, למרות שהכול היה כתוב מילה במילה. קיבלנו גם הרבה מחמאות על המקהלה. העיבודים שיאיר סרי עשה הם אינטליגנטיים מאוד ומלאי הומור. קשה להצחיק עם מוזיקה, וכאן זה קורה".
 חנוך רעים (צילום: שיר אברמוב) |
סרי: "לי יצא לראות לא מעט משפחות יוצאות מהמופע כשהן עוד מפזמות את התפקידים המוזיקליים שהן למדו לשיר במהלכו. מבחינתי, התגובה המיידית הזאת מראה שהם קיבלו משהו ושהוא נשאר איתם. יש דבר נוסף שקיבלנו עליו הרבה תגובות טובות: במופע משתתפים שישה גברים ושמונה נשים, ובשלב מסוים המנחה, אביה ברוש, מצביעה על כך שיש רוב נשי על הבמה ומכריזה שבמופע נדבר בלשון רבות ולא בלשון רבים. בכל פעם שזה קורה, הקהל מוחא כפיים ומריע, ואני מקבל על כך תגובות חיוביות גם אחרי המופע. זה מרגש מאוד, וזה משהו שהיה לנו חשוב מתחילת הדרך.
"יש תופעה מצערת, שנמשכת הרבה יותר מדי שנים, של העלמת נשים, וגם זו תופעה חוצת מגזרים. משמח אותי מאוד לראות שהאמירה הזאת, שהיא אומנם קטנה אך בה בעת היא גם גדולה ובעלת משמעות, מקבלת מקום ומתקבלת בברכה".
