אין חכם כבעל ניסיון

                                                            דיוקן של איש זקן באדום, רמברנדט (מתוך: ויקיפדיה)

ספרות האגדה של חז"ל מרבה בסיפורים על חכמים ועל קורותיהם, מילדותם ועד זקנותם, ובהם תופסים מקום מיוחד כמה סיפורים שעניינם הוא בעלייתם של חכמים ידועים על במת ההיסטוריה בגיל מבוגר יחסית, מעין סיפור של "חכם נולד" מאדם שלא היה שייך למעמד זה קודם לכן. אותו אדם יכול היה להיות שכיר יום או מקושש עצים, שודד או פקיד מטעם המלכות הזרה. מכל אחד מהם עשוי היה "להיוולד" כביכול אדם אחר שתפס מקום של כבוד בעולם התורה. נדגים את הדברים בקצרה.

הראשון על פי סדר הדמויות הוא הלל הזקן, מייסד בית הנשיאות בעם ישראל הקדום. בין יתר המקורות המספרים עליו מופיע סיפור ידוע עד מאוד, שלא תמיד חשו ביסוד הלידה שבו:

"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק [מטבע כלשהו. א.ש], חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה [חלון. א.ש] כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת". (תלמוד בבלי יומא לה ע"א)

שקידתו של אותו שכיר יום ותשוקתו ללימוד תורה הביאו אותו בסופו של דבר להצטרף למעמד המכובד של שמעיה ואבטליון, גדולי הדור בסוף המאה הראשונה לפני הספירה. יש לשים לב לתיאור שבסוף הסיפור: "פרקוהו, והרחיצוהו, וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה", כלומר, הוציאוהו מתוך שלג, נוזל שקפא, ולאחר שרחצו אותו וסכו אותו וחיממו אותו, הוא נמצא ראוי להצטרף אל הלומדים. פעולות אלו של רחצה, סיכה וחימום הם שלבי הטיפול ברך הנולד שהיו מקובלים בעת העתיקה.

גם על התחלתו של רבי עקיבא מסופרים דברים דומים, הן בסיפור הידוע מאוד על אשתו, בתו של בר כלבא שבוע (שנתקבל לקרוא לה בשם רחל), ששלחה אותו בגיל מבוגר ללמוד תורה (תלמוד בבלי נדרים נ ע"א), והן הסיפור הבא:

"מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמר לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים" [את האבנים שחקו מים. א.ש]? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה [המים חרצו חריצים באבן הבאר. א.ש], דברי תורה שקשים כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר [הסתובב והלך. א.ש] ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, כתב לו אלף-בית ולמדה, אלף-תיו ולמדה, תורת כהנים [ספר ויקרא. א.ש] ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה [...] בן ארבעים שנה הלך ללמוד תורה, סוף שלוש עשרה שנים לימד תורה ברבים (אבות דרבי נתן, פרק ו)

בקטע שדילגנו עליו מסופר שעקיבא זה עסק לפרנסתו ולפרנסת ביתו בקישוש עצים. יש לשים לב לכך שלפי מסורת זו, לא עזב רבי עקיבא את הבית לתקופת הלימודים, אלא נותר בו ופרנס את אשתו ואת בנו בעמל כפיו.

גם על ר' אלעזר, בנו של ר' שמעון בן יוחאי, סופרה מסורת מעין זו. לפיה התבגר, נשא אישה והתחיל לעבוד כפקיד מטעם המלכות הרומאית הממונה על גיוס אנשים לעבודת כפייה. אף שהיה בנו של אחד מגדולי החכמים, לא עלה בידו ללמוד, עד שפעם אחת בא אליו אליהו הנביא בדמות של זקן רומאי וביקש ממנו שיעמיד לרשותו בהמה לרכיבה. מתוך זלזול בזקן זה, החליט ר' אליעזר לשאת אותו בעצמו על כתפיו ו"היה מעלה אותו הרים ומוריד אותו בקעות, מעביר אותו בשדות של קוצים ושדות של דרדרים. לבסוף החל [אליהו. א.ש] מכביד עליו. אמר לו: זקן זקן הקל עצמך ואם לא אני משליך אותך. אמר לו: כלום רוצה אתה לנוח מעט? אמר לו: כן. מה עשה? העלה אותו לשדה אחת והושיבו תחת אילן אחד ונתן לו ואכל ושתה. כיון שאכל ושתה אמר לו: כל אותו טירוף [עבודה לא מכובדת של גיוס אנשים לעבודת המלך. א.ש] למה לך? לא מוטב לך לאחוז באומנות אבותיך [לימוד תורה. א.ש]? אמר לו: ויכול אתה ללמדני? אמר לו: כן. ויש אומרים ששלוש עשרה שנה עמל אליהו זכור לטוב עד שאמר את ספר ויקרא". (פסיקתא דרב כהנא, יא, כב [המקור ארמי])

כמה כאב יש בתשובתו של אותו אליעזר לאליהו הנביא: הוא לא הצליח ללמוד, עד שבאה דמות מופלאה זו, ובעמל גדול, בן 13 שנה, לימד אותו לקרוא את הספר הבסיסי שבו החל לימוד הקריאה באותם ימים, ספר ויקרא, הוא "תורת כהנים".

הדמות האחרונה הוא ר' שמעון בן לקיש, בן המאה השלישית, המכונה גם ריש לקיש. הוא היה מפורסם בכוחו הגדול ואף היה ראש לקבוצה אלימה של שודדים, והנה:

"יום אחד היה ר' יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש ודימהו לאשה, נעץ לרומחו בירדן וקפץ אחריו. אמר לו: כוחך לתורה. אמר לו: יופיך לנשים. אמר לו: אם חוזר אתה בך, נותן אני לך את אחותי שיפה ממני. קיבל עליו. רצה לחזור ולהביא בגדו ולא יכול. לימדו מקרא ולימדו משנה ועשאהו אדם גדול". (תלמוד בבלי, בבא מציעא פד ע"א)

כניסתו של ריש לקיש לירדן נבעה מרצונו לפגוש במי שחשב שאישה הוא, אך כשנפגשו השניים, הבין ר' יוחנן מיד שיש באותו שודד, שרומח בידו, פוטנציאל להגיע לגדולה בתורה. אף שריש לקיש העליב כביכול את ר' יוחנן בקביעה כי יופיו איננו יופי גברי, ר' יוחנן לא נרתע והציע שיישא הליסטים את אחותו. ברגע שהסכים, אבדו לו כוחותיו, כאותו תינוק הבא לעולם. סופו של דבר שמתוך מי הירדן נולד כביכול חכם גדול.

אגב: השלג שממנו בקע הלל, מי הבאר שהביאו את ר' עקיבא ללמוד תורה מצטרפים כאן אל הירדן – כולם מקורות מים, כראוי ללידה.

ראוי לשאול מה עומד מאחורי כל הסיפורים האלה? בוודאי יש בהם ערך חינוכי הקובע כי לימוד תורה או רצון ללמוד תורה יכולים לשנות את אופיו ואת גורלו של אדם, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, בכל גיל וגיל. אך דומה שיש כאן מעט יותר מזה.

הלל הזקן, ר' עקיבא וריש לקיש לא באו לעולם כאשר כפית זהב של זכות אבות בידיהם; הם הגיעו למה שהגיעו בעמל כפיהם הפיזי והרוחני גם יחד. גם ר' אליעזר לא נהנה מזכות אבות, אדרבא, צריך היה מורה שמימי כאליהו הנביא כדי להביאו למעמד הראוי לו. בדרך זו, כך אני משער, ביקשו חכמים להתנגד לתופעה של קירוב אדם בשל היותו בנו של אדם מפורסם. ואולי מכוונים הדברים במישרין אל מוסד הנשיאות בן זמנם, שבו עבר תפקיד ראש העם מאב לבן: מרבן גמליאל לרבן שמעון בן גמליאל ומרבי יהודה הנשיא לבנו רבן גמליאל וכיוצא באלה. לעיתים דומה שניתן להצביע על מעין מאבק שליטה בין הנשיא ובין חכם גדול שהגיע למה שהגיע בזכות עצמו בלבד, אך לא כאן המקום להאריך.

  הלל הזקן בתבליט ממנורת הכנסת (cc-by-Tamar Hayardeni) מתוך ויקיפדיה

כשביקש בנו של עקביא בן מהלל מאביו, שהיה כבר על ערש דווי, "אבא פקוד עלי לחבירך", היינו  אמור עליי מילה טובה לחכמים חבריך, ענה לו כי הוא מסרב לעשות זאת. וכששאל הבן, שמא מצא האב בו פגם כלשהו, אמר לו: "לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (משנה עדויות ה, ז). לא ייחוס ולא הקשרים אלא הכישורים, ויהיה גילו של האדם אשר יהיה.