לחרוג מהנצח

                                                                                       אורובורוס, 1478 (מתוך ויקיפדיה)

עמרי שרת

מֶרֶד

אוּלַי עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִישֹׁן. עָיַפְתִּי קְצָת

מֵהַיָּדַיִם הַקְּצָרוֹת אֲשֶׁר מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת

לְצַד גּוּפִי, יָמִים בְּלִי מַטָּרָה, לֵילוֹת

שֶׁמְּרַצְּדוֹת מִלִּים עַל פְּנֵי הַצָּג. אוּלַי

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה. אוּלַי אוּלַי. אוּלַי

כְּבָר לֹא תַּגִּיעַ לְעוֹלָם. עַל יְמִינִי

צְלוֹחִית רֵיקָה אֵין בָּהּ פְּתִיתִים, אֲבָל

גַּם כֹּחַ אַיִן לִשְׁטִיפָה. וְלִשְׂמֹאלִי

אֵין שׁוּם דָּבָר. אוּלַי אֵלֵךְ לִישֹׁן עַכְשָׁו,

אוּלַי עָבְרָה כְּבָר הַשָּׁעָה וְאֵין עוֹד

טַעַם לְנַסּוֹת לִישֹׁן. וְאֵין יְכֹלֶת

לְהַפְסִיק לִגְלֹל עַד אֵין תַּחְתִּית

כְּסִיזִיפוּס בְּשַׁעֲתוֹ, אוּרוֹבּוֹרוֹס

שֶׁרֵאשִׁיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד וְאַחֲרִית

רֹאשׁוֹ יָשׁוּף רֹאשׁוֹ. אוּלַי עַכְשָׁו

אֶנְשֹׁם עָמֹק, אֶקְרָא בִּשְׁמִי, אַקְשִׁיב

לַנְּשִׁימוֹת. אַחַת אַחַת. אַחַת וּשְׁתַּיִם

כֵּן, אֲנִי עוֹד חַי בֵּינְתַיִם, כֵּן, אֲנִי

רַשַּׁאי. יָדַי אָמְנָם קְצָרוֹת, אֲבָל

זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁכֹּחַ אַיִן. זֶה

לֹא נָכוֹן, הִנֵּה: הִנֶּנִּי

קָם מֵהַכִּסֵּא, הִנֵּה

הַצָּג נִסְגָּר, וּבְיָדַי

כִּגְבִיעַ חֵרוּתִי

בַּדֶּרֶךְ לַכִּיּוֹר

צַלַּחַת שֶׁל

פְּתִיתִים

עמרי שרת, אל תעשה מזה עניין, מוסד ביאליק, ירושלים, 2019, השיר "מרד" עמוד 48

פרשות בהר־בחוקותי. פרשת בהר מתחילה בפירוט של שניים מהציוויים הכי מיוחדים ביהדות בעיניי: השמיטה והיובל. לאחר רצף פרשות שהכילו את חוקת החברה העברית ואת ערכיה, נראה שהשמיטה והיובל של פרשת בהר הם מעין סיכום שלהן שמכיל הרבה מערכי היסוד של כל הציוויים הקודמים. השמיטה היא הציווי לשבות מעבודת האדמה בשנה השביעית: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (כ"ה, ג-ד); והיובל הוא השנה ה-50, כלומר, סופו של מחזור של שבע שמיטות, ובו, נוסף על השביתה מעבודת האדמה, ישנם ציוויים על שמיטת הקרקעות והעבדים ועל השיבה של כל מקום ואדם למקורו: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (כ"ה, י).

הפרשה הבאה היא פרשת בחוקותי, שסוגרת את ספר ויקרא בברכות שיחולו על העם אם ילך לפי חוקי האל, ובקללות הנוראות שיבואו על ראשו אם לאו. לכאורה, פרשת בחוקותי היא הסיכום של רצף הציוויים שנפרש לאורך הפרשות האחרונות, אך נראה כי השמיטה והיובל של פרשת בהר משמשים סיכום במובן הערכי. בשמיטה וביובל נמצאים רוב העקרונות המכוננים של החברה העברית שחוקי הפרשות האחרונות רוצים לכונן: ההתנגדות (או הסובלימציה) לעבדות; היחס האקולוגי והערכי לאדמה ולארץ; תפיסת הקניין שלפיה האל הוא בעליו היחידים של הכול, וכל קניין אחר הוא על תנאי; קידוש ועיצוב הזמן היהודי; המנוחה כערך חברתי ודתי; ולבסוף, תנועת החזרה והתשובה, שהיא גם אחד הצירים המרכזיים של השיר "מרד", שכתב עמרי שרת.

אחד הדברים הכי מרתקים בשמיטה וביובל הוא הכפילות שהם יוצרים. שמיטת הקרקעות והעבדות יוצרת מצב שלפיו אין לאדם היהודי קניין מלא. הוא יכול לקנות את הדברים לתקופה מוגבלת, ובעצם, אחת לשבע שנים או אחת ל-50 שנה, הכול מתאפס. האדמה חוזרת ליורשיה המקוריים, העבדים שבים למשפחותיהם והשטח החקלאי שב להיות פרא. העיקרון הזה נראה כמעט כמו עיקרון בודהיסטי של שחרור מהתקשרות אל הדברים, ואולם החוקים שמפורטים בפרשות אלה – שהשמירה עליהם, כפי שמתואר בפרשת בחוקותי, היא התנאי להישרדותה של החברה היהודית – הם חוקים של חברה ששואפת ליציבות, לקניין ולחיבור עמוק ואינטנסיבי עם המקום שבו היא חיה.

המתח בין שש שנות העשייה ובין שנת השמיטה, ממש כמו המתח בין ששת ימי העבודה ובין יום המנוחה בשבת, הוא לדעתי המסר עצמו. התנועה שיוצרים השמיטה והיובל היא תנועה של מעגל – של יצירה ומנוחה, של קניין ושל שחרור.

בשיר "מרד" מתוארת תחושה של היכלאות בתוך מעגל סגור שאין ממנו נקודות יציאה. הוא מתאר את עייפותו מימים שחולפים בתחושה של תקיעות במקום: "עָיַפְתִּי קְצָת / מֵהַיָּדַיִם הַקְּצָרוֹת אֲשֶׁר מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת / לְצַד גּוּפִי, יָמִים בְּלִי מַטָּרָה, לֵילוֹת / שֶׁמְּרַצְּדוֹת מִלִּים עַל פְּנֵי הַצָּג". התקיעות הזאת מובילה אותו לתחושת חוסר כוח ורצון לעשות את הדברים הפשוטים ביותר: "עַל יְמִינִי / צְלוֹחִית רֵיקָה אֵין בָּהּ פְּתִיתִים, אֲבָל / גַּם כֹּחַ אַיִן לִשְׁטִיפָה". שרת רומז כאן על הדימוי הקשה שחזקיהו המלך מתאר באמצעותו לישעיהו את חוסר האונים בעקבות איום נוסף של אשור, "כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (ישעיהו ל"ז, ג), כלומר, הגענו לרגע הלידה, וכבר נגמר לנו הכוח ללדת. זהו רגע של כאב אינסופי וחשש מחוסר התוחלת שלו. התיאור הפשוט של אוזלת היד אל מול שטיפת צלחת הפתיתים מעביר לנו את כאב תחושת החידלון הקיומית.

התקיעות הזו מגיעה לשיאה בתיאור המצב המוכר כל כך - הגלילה האינסופית ברשתות: וְאֵין יְכֹלֶת / לְהַפְסִיק לִגְלֹל עַד אֵין תַּחְתִּית / כְּסִיזִיפוּס בְּשַׁעֲתוֹ, אוּרוֹבּוֹרוֹס / שֶׁרֵאשִׁיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד וְאַחֲרִית / רֹאשׁוֹ יָשׁוּף רֹאשׁוֹ". אורובורוס, אותו סמל מיתולוגי עתיק של נחש שבולע את זנבו, מסמל כאן, בשירו של שרת, את החזרתיות חסרת התוחלת; משהו שאין לו התחלה וסוף, אך לא במובן של נצח או של התחדשות, אלא במובן של עמידה במקום.

אלא שאז מגיע המפנה. הכותב נושם כמה נשימות עמוקות, מנסה לשוב לעצמו ולמצוא את כוח החיים וההתחדשות שבתוכו, והוא מוצא:

יָדַי אָמְנָם קְצָרוֹת, אֲבָל

זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁכֹּחַ אַיִן. זֶה

לֹא נָכוֹן, הִנֵּה: הִנֶּנִּי

קָם מֵהַכִּסֵּא, הִנֵּה

הַצָּג נִסְגָּר, וּבְיָדַי

כִּגְבִיעַ חֵרוּתִי

בַּדֶּרֶךְ לַכִּיּוֹר

צַלַּחַת שֶׁל

פְּתִיתִים

באמצע הלילה, בחדר, סוגר מישהו את הפייסבוק ומניח את הצלחת של ארוחת הערב בכיור. לכאורה, מעשה פשוט ויומיומי, אך בעצם – רגע של ניצחון; רגע שבו הכותב מצליח לשבור את המעגל שהוא תקוע בו. ואומנם, במעשה הזה הוא פרץ את מעגל החידלון, אך זוהי לא פריצה אל החופש המוחלט, אלא אל מעגל חדש.

הרי מה יקרה מחר? הוא יקום, יכין לעצמו משהו לאכול, יפתח את המחשב ויגלול קצת בפייסבוק, ושוב, בערב, ימצא את עצמו מול המחשב הפתוח עם צלחת ריקה שצריך לשטוף, וחוזר חלילה. אם נחשוב על זה בכנות, רוב הדברים שאנחנו עושות ועושים בחיים הם חלק ממעגל. כל כלי ששטפנו יישטף בשנית, כל בגד שכיבסנו יכובס שוב (כמו  בשיר "ביוגרפיה" של בכל סרלואי, שהבאנו בפרשת ויקרא: "אֶת הַכְּבִיסוֹת הַס מִלְּהַזְכִּיר: מְלָאכָה הַמְכַלָּה עַצְמָהּ") ועל כל סגירה של המחשב תהיה פתיחה נוספת. אלא שלא כל מעגליות היא מעגליות של כלא.

השמיטות והיובלים מלמדים אותנו שדווקא כדי ליצור חברה בריאה, צריך להילחם בהתמשכות הנצחית של הזמן ולהפוך אותו למעגלי. במקום לתת לשנים להיערם זו על גבי זו עד אין-סוף, הלוח העברי בוחר לספור אותן במעגלים של שבע ושל 50. המעגליות הזאת דואגת להשיב אותנו שוב ושוב אל המקור, לא להיכלא ברצף של הזמן שהכול אובד בו; לחזור אל ההתחלה בכל תקופה ולבחון מחדש איפה אנחנו עומדים. הניצחון של לקיחת הצלחת לכיור הוא ניצחון מעגל החיים על הנצחיות הכובלת, וכל ניצחון כזה מקרב אותנו אולי לניצחון של הערב הבא. המעגליות של היום יום היא הבטחה לאין-ספור התחלות חדשות, או כמו שאומרת סקרלט אוהרה בסיומו הקודר של הספר "חלף עם הרוח": .After all, tomorrow is another day אחרי הכול, מחר יפציע יום חדש.