איסטנבול הייתה בירת האימפריה העות'מאנית, ששלטה על רוב שטחי המזרח התיכון והבלקן מהמאה ה-16 ועד לקיצה, לפני כמאה שנה, כאשר נוסדו על חורבותיה מדינות לאום רבות, ובכללן הרפובליקה הטורקית. המטרופולין הרב-לאומי שוקק החיים של איסטנבול מנה באמצע המאה ה-19 כ-700 אלף נפש – כמחציתם טורקים-מוסלמים, כרבע מהם ארמנים וכ-15 אחוז מהם יוונים.
באיסטנבול חיו אז כ-40 אלף יהודים, שהיו כחמישה אחוזים מאוכלוסייתה. רובם המכריע היו דוברי לאדינו, מרביתם צאצאי הגולים מספרד בשנת 1492 ומיעוטם צאצאי אנוסים שהגיעו מאוחר יותר. אלה התיכו לתוכם בהדרגה קהילות שחיו בעיר טרם הגעתם אליה, ובהם יהודים דוברי יוונית וקראים. לצידם חיו בעיר גם כמה אלפי מהגרים אשכנזים מגרמניה ומהאימפריה האוסטרית. למן שנות ה-70 של המאה ה-19 גברו בהדרגה גלי ההגירה לאיסטנבול של יהודים מהאימפריה הרוסית - מרביתם בעלי מלאכה וסוחרים.
הקהילה היהודית הייתה פזורה במוקדים שונים – משני צידי חומת העיר הישנה, ובעיקר לאורך החופים בחלק האירופי ובחלק האסיאתי. מקצת השכונות היו בעלות אופי יהודי מובהק – כך למשל ח'אצכּוי, קוּסקוּנג'וּק ובאלאט, שאת החיים בה תיאר לימים איש "כל ישראל חברים" (כי"ח), אברהם אלבר נבון, בספרו הציורי "יוסף פרץ":
במורד הרובע עד הים – מתחיל פרבר בלאט האמתי, בחֻרבותיו המטונפות ובסמטאותיו המלאות בקיץ ובחֹרף טיט ורפש צחנה ובָּאַשָׁה, שאין כמוה לרוע גם ברחובות המלוכלכים ביותר שבגיטו המזרחי. אויר הפרבר הזה, למרות שכנותו עם הים, הוא מֻרעל ומעופש מריחות-הצחנה הנודפים מהצלי, מהביצים הנרקבות, מהדגים הסרוחים והמבאישים. המון עם-רב סואן וסוער גר בתחתית שְאוֹל זו.[1]
בתקופת הרפורמות העות'מאניות, התנט'ימאת (1839–1876), השוותה האימפריה את מעמדם של האזרחים הלא-מוסלמים, ובכלל זה היהודים, לזה של המוסלמים. כך נפתח פתח לשילובם של יהודים במוסדות המדינה העות'מאנית. בין היהודים היו מי שאימצו את רעיון העות'מאניזם וחלמו על התערות מלאה בחברה.
בקרב שכבת העילית של יהודי איסטנבול נמצאו "פראנקוס" רבים יחסית: צאצאי אנוסים לשעבר שהיגרו מחצי האי האיברי לאיטליה וממנה לערי נמל שונות במזרח אגן הים התיכון, שהוכרו כנתינים זרים, שהיו חופשיים ממערכת המשפט והמיסוי של האימפריה. הפראנקוס היו מבשרי המודרניזציה באזור, ובקרבם בלט הרוזן אברהם בכור דֵי-קָמוֹנְדוֹ (1781–1873), בן למשפחת בנקאים שנמנתה עם העילית האיסטנבולית כבר כמה דורות. קמונדו שימש במשרת הבנקאי הראשי של הסולטנים בעידן הרפורמות והיה פעיל בהנהגת הקהילה היהודית בעיר. בשנת 1854 מימן את הקמתו של בית ספר יהודי מודרני באיסטנבול, ראשון מסוגו באימפריה, ותמך בו למרות מחאתם של גורמים שמרנים בקהילה שהסתייגו מהתכנים החדשניים שנלמדו בו, ובכללם שפות זרות, שקיבלו עדיפות על לימודי הקודש והעברית (שנלמדו אף הם בבית הספר). לאחר מכן היה קמונדו ראש ועד כי"ח בבירה.
בשנת 1856 נסע לארץ ישראל לודוויג אוגוסט פרנקל, לפנים מזכיר הקהילה היהודית בווינה, בשליחותה של אליזה הרץ מווינה, בת הנדיב שמעון אדלר למל. הרץ שלחה את פרנקל לארץ ישראל כדי לבצע משימה דומה לזו של קמונדו ועמיתיו באיסטנבול: לייסד בית ספר יהודי מודרני ראשון בירושלים, שם ילמדו הנערים מקצועות כלליים נוסף על לימודי הקודש. את רשמיו מן המסע פרסם פרנקל בשנת 1858 בספרו "Nach Jerusalem", שתורגם עד מהרה מגרמנית לעברית בידי מנדל שטרן (וינה 1860) – תרגום שנדפס שוב לפני כשני עשורים.[2]
בדרכו מווינה לארץ ישראל עצר פרנקל באזמיר ובכמה מאיי יוון, ולאחר מכן הגיע לאיסטנבול, שם שהה בבית סוחר יליד פראג. פרנקל הוזמן לחגוג את ליל הסדר של תרט"ז (1856) בבית הגביר קמונדו, "אשר רוב עָשרו ובית מסחרו נודע בארצות המזרח", והוא "נקרא בפי כל רוטשילד המזרחי", ואת הסעודה החגיגית הזאת תיאר בציוריות.[3]
נקודת המבט של פרנקל הייתה אומנם יהודית, אך היא הייתה זרה ליהדות הספרדית המקומית. תיאור ליל הסדר בבית קמונדו אינו משקף נאמנה לילות סדר בבתים יהודיים ספרדיים מן השורה, שרק מעטים מהם נמנו עם המעמד הגבוה ושבמרביתם היה העוני שרוי. ועם זאת, למיטב ידיעתי, זהו תיאור יחידאי של ליל סדר באימפריה העות'מאנית מאמצע המאה ה-19, וככזה, הוא בעל חשיבות היסטורית גדולה.
כך מספר פרנקל: "שולחן ארוך מאוד, המלא על כל גדותיו [...], עמד מול פני. ומבֵּינימוֹ התנשאה מערכת גבוהה, ועליה מצות לעבודת הסדר", מערכת אשר כוסתה "במסך משי ירקרק מרוקם זהב". חשיבותן של המצות השמורות ערב החג נזכרת גם בזיכרונותיהם של דוד בנבנישתי מסלוניקי ושל יעקב יהושע מירושלים על ימי ילדותם בראשית המאה ה-20.
אברהם סלומון קמונדו |
"מאה נרות דונג דלקו והפיקו ברק אורם מסביב", ממשיך פרנקל. "מסביב לשולחן ישבו ארבעה דורות המשפחה", בראשם "אדוני הבית", אברהם קאמונדו בן ה-75, "עטוף במחלצות משי, על כסא הכבוד ומרבדי ארגמן זהב ותכלת. לימינו בניו ולשמאלו שלוש בנותיו". באתר My Heritage מצוין כי עם צאצאיו של קמונדו נמנו בנו הרוזן רפאל סלומון, אז בן 46, ובניו של רפאל: אברהם בכור בן ה-27, שילדיו היו כבני שמונה ושלוש באותו ליל סדר, נסים בן ה-26, שבנו היה אז כבן חמש, ורבקה בת ה-24, שילדיה הבכורים היו אז כבני שנתיים וחמש. בתיאור נזכרה גם נכדה נוספת כבת עשר, ש"שאלה שאלת 'מה נשתנה'". ניתן רק לדמיין תמונה ציורית זו, של בית עשירים ספרדי עות'מאני במעמד חגיגי זה שבו מתכנסת המשפחה כולה.
או אז מוסר פרנקל את התיאור הבא של קלרה, אשת אברהם קמונדו (1791–1866), שהייתה אז באמצע שנות ה-60 לחייה, קשישה מופלגת במונחי הימים ההם, וזאת מבלי להזכירה בשמה:
בירכתי החדר הגדול, שקירותיו מכוסים יריעות דקות, ישבה אם כל הבנים, הנכדים והנינים האלה, בדד על דיוואן מפואר, לבושה בשַׂלְמַת משי אדומה ועליה מקטורן לבן, ואזור משי ססגוני חגור על חלציה, את גופה מכסה גלימת אטלס ירוקה מרוקמת זהב, ועל ראשה כובע [פֶז] אדמדם ומסביב לו מטפחת [שַאל], רקומה על פני כולה בפנינים ואבני יקר, ירוקות ולבנות. הנה זה ימים כבירים מעת נדעך אור עיני הזקנה, והיא מוכת סנו[ו]רים, ולמען שֵׁרְתָה לבדה לא הסבה על השולחן.
בדבריו של פרנקל ניכר הכבוד הרב שרחשה המשפחה כולה לסבתא קלרה, אך ניתן לחוש גם את העצב העמוק שלה שעה שישבה בדד במקום להסב לשולחן עם כל משפחתה ביום החג. נמצאו נשים מבוגרות אחרות שישבו בשולחן הסדר עם נכדיהן ועם ניניהן, כמו סבתו של יעקב יהושע הירושלמי, שבראשית המאה ה-20 "הסבה לשולחן, חרף אלמנוּתה, בכל הודה והדרה לבושה לבוש סלוניקאי טִפוסי", והנוכחים ביקשו "לגרום [לה] נחת רוח". סבתו של יהושע לא ידעה קרוא וכתוב, אך הסתכלה "בחיוך והערצה" על כלתה, שהשתתפה בקריאת ההגדה וש"ביקשה כי יתנו לה לקרוא את הקטעים הקצרים שאינם מסובכים ביותר".[4]
כזכור, פרנקל עבר באיסטנבול בדרכו לירושלים. "בהגיענו לאחרית הסדר אל החרוז 'לשנה הבאה בירושלים', אשר שרנוהו פה אחד בהגיג לב ובנפש כמהה, המו עלי מֵעַי מרגש גיל, בזכרי כי לי נפל החבל [התמזל מזלי] בנעִמים, לבוא לאדמת קודש בשנה הזאת".
סיפור ליל הסדר מסתיים במתרחש לאחריו: "אחרי קומינו מהשולחן הלכנו אל חדר שני, הנכבד מהראשון בשטיחיו היקרים, ופה הוגשו לכל איש ואישה קני המקטרת אשר ראשיהם עשויים ענבר ומשובצים ביהלומים נוצצים". מתברר שמיד לאחר ליל הסדר הסבו בנות ובני קמונדו ואורחם לליל עישון נרגילה, המותר מבחינה הלכתית בחג אם הוא נעשה באמצעות גחלים או אש שדלקה מראש (ויש בין הספרדים שנוהגים כך עד היום). זוהי עדות מרתקת לתרבות הפנאי בקרב העילית היהודית העות'מאנית.
בתיעוד נדיר זה של ליל סדר בן הזמן סיפק לנו פרנקל, האורח לרגע, הצצה לחיי משפחה עילית יהודית באיסטנבול באחד מאירועי השיא של לוח השנה היהודי המציין את היציאה מעבדות לחירות. תיאורי העושר האגדי בפסח שבבית קמונדו אינם מייצגים את פסח של חלק הארי של היהודים העות'מאנים, אבל תיאורים אחרים מתוכו בהחלט אוצרים בקרבם את מנהגי החברה היהודית הספרדית, משל היו תמונה מסרט שחור-לבן: חשיבותם של מעגל השנה היהודי ושל מסורת ישראל גם בעידן של חילון גובר; ההתכנסות של ארבעה דורות; והכבוד הרב שניתן לראש המשפחה, גם בבתים שבהם מעמדו החברתי היה נמוך מזה של קמונדו. נוגעת ללב תוגת הסבתא היושבת בדד, וראויה לציון גם הכנסת האורחים של הנוסע היהודי הזר.
לפנינו אפוא חלון הצצה לעבר היהודי הספרדי החי. דומה כי לאחר חוויית פסח החולף, חפצים רבים מאיתנו כי לפחות משהו מאותו עבר ייהפך שוב להווה, כאשר נזכה לדרוש שוב ביציאת מצרים עם משפחתנו המורחבת, כפי שעשו אבותינו מקדמת דנא.
ד"ר תמיר קרקסון הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון ועמית הוראה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. באחרונה השלים את כתב היד של ספרו מבית ומחוץ: "ההשכלה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה התשע-עשרה", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. תודה לפרופ' ירון בן-נאה על הערותיו למאמר זה.
[1] אברהם אלבר נבון, יוסף פרץ (רומן מחיי הגטו המזרחי), תרגם אברהם אלמאליח, בעריכה ובליווי מאמריהם של דוד גדג', ירון בן-נאה וקציעה עלון, תל אביב 2018, עמ' 29.
[2] לודוויג אוגוסט פרנקל, ירושלימה: ספר המסע, תרגם מנדל בר"י שטרן, ירושלים 1999.
[3] שם, עמ' 42–43. בהתאם לנורמות התרגום של התקופה היה תרגומו של שטרן סלקטיבי ובלתי-מדויק. ירון בן-נאה תיקן, השלים וביאר את מרבית תיאור ליל הסדר של פרנקל, ואני מביא את הדברים בעיקר מגרסה זו. ראו: ירון בן-נאה (עורך), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: תורכיה, ירושלים תש"ע, עמ' 236.
[4] יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה: פרקי הווי מימים עברו, ירושלים 1965, עמ' 89.
Model.Data.ShopItem : 0
8
