"לְשֵׁם מַה יֵּשׁ לָנוּ כַּף יָד אִם לֹא כְּדֵי לָשִׂים בָּה אֶת נַפְשֵׁנוּ "

* | ישראל אלירז

"רַק לַמְעֻנְיָנִים לִרְאוֹת דָּבָר

מֻתָּר לַעֲצֹם עֵינַיִם"

וְהָעִקָּר לֹא לַעֲשׂוֹת מִן

הַלֹא-מְרֻסָּן הַזֶּה

עִ נְ יָ ן   גָּ ד וֹ ל.

לִחְיוֹת עַל
הַקָּצֶה
 

לְהַבִּיט בַּמַּבִּיט בָּנוּ

וְשׁוֹאֵל:

לְשֵׁם מַה יֵּשׁ לָנוּ כַּף יָד

אִם לֹא כְּדֵי לָשִׂים

בָּה אֶת נַפְשֵׁנוּ
 

(מתוך הלולות, קשב לשירה, 201)

כמו ההודים שראו בצליל "אוֹם" את תמצית כתבי הקודש העתיקים של ההינדואיזם, או כמו אמני הננו-טכנולוגיה שכתבו את התנ"ך על גרגיר אורז, כך לישראל אלירז הייתה יכולת למזער את העולם לכדי שורה אחת. למשל: "לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל עַל חַיַּי אֲנִי מֵשִׁיב, / כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי הָיָה כְּדֵי לִהְיוֹת / בְּתוֹךְ מָה שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתִי."

תשובה מלאה, לא?
 

אלירז היה משורר זֶן מובהק, נזיר טיבטי שכמו במקרה התגלגל לגופו של ילד דתי בשכונת כנסת ישראל הירושלמית. השירה שלו הייתה הייקואית במהותה, גם כשחרג בהרבה ממניין 17 ההברות. אני זוכר שנתקלתי לראשונה בשלוש השורות האחרונות של השיר המובא לעיל, מתוך הקובץ "הִלּוּלוֹת", ובלמתי את הקריאה כאילו התנגשתי בקיר. "לְשֵׁם מַה יֵּשׁ לָנוּ כַּף יָד / אִם לֹא כְּדֵי לָשִׂים / בָּה אֶת נַפְשֵׁנוּ". אם הייתי מהמקעקעים, הייתי רוצה לקעקע את המילים האלה על גופי. אם הייתי מהמלחינים, כנראה הייתי חש צורך להלחין אותן.

בעט משויף של בעל מלאכה, מלומד בסוד הצמצום, אלירז מזקק תורת חיים שלמה לתוך 13 מילים. אל תשמרו על עצמכם, הוא מתרה בנו, אל תבזבזו את חייכם בניסיון להימלט מצער. הכול כאוטי, הכול קצה, דבר אינו מרוסן. המים לא הופרדו מהשמיים, התוהו ובוהו זה כאן. ובתוך האין-גבולות האלה, על המים המטלטלים תמיד, עלינו לבנות את בתינו.
 

"מקור הסבל הוא ההשתוקקות", לימד הבודהא בדרשתו המפורסמת לפני כ-2,500 שנה, אי שם בעמק הצבאים ליד ורנאסי הקדושה שבהודו. חמישה תלמידים סגפנים היו שם, אבל זה הספיק כדי להניע את גלגל ה"דהרמה" – הדרך הבודהיסטית – ולפזר אותו משם לכל העולם. "אי-היאחזות" (או Non-Attachment) היה מאז לעיקרון בסיסי בתורה הזו, שבלבו ההבנה הפשוטה שאנו נאחזים במה שמסב לנו עונג, ומשתוקקים להימנע ממה שגורם לנו אי-נעימות. אלו שני הפנים של התשוקה, ואף אחד מהם לא מבטיח לנו נחת. כל עוד יש לנו ציפיות, הן עלולות להתנגש במציאות ולעורר צער. הסיכון והאובדן טבועים במציאות החיים על פני האדמה, כך שהניסיון לחסוך אותם מעצמנו בהכרח יוביל לאכזבה. מוטב לנו, סבר הבודהא, לנטוש את התשוקות ולצאת אל המפגש עם העולם פתוחים ככל האפשר, חפים מציפיות ומדעות קדומות.
 

"Life begins at the end of your comfort zone", אמר הסופר האמריקאי ניל דונלד וולש, וישראל אלירז כותב דבר דומה: הוא מפציר בנו שלא להתפתות לקיום נטול הימור, לחיים לצד החיים. מי שעוצם עיניים שלא על מנת "לראות דבר" בתוכו, חייו משולים לחיי פרפר המסרב לבקוע מהגולם, חילזון שמתאשפז בקונכייה, מחשב שנתקע על "מצב בטוח", רפונזל הכלואה במגדל. תרצה אתר ביקשה עד סוף ימיה להיות "מוּל קִיר, סַפָּה, אָרוֹן", ודליה רביקוביץ כתבה "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ / רָאִיתִי בַּחַלּוֹן". אבל תקרת הזכוכית של הבית המוכר מעולם לא נדמתה משוריינת יותר כמו בתום השנה הזו, שבה סגר רדף בידוד, והימים בחסותו של אזור הנוחות נראו לעיתים קרובות עצובים ומצומצמים.
 

ישראל אלירז היה חסיד גדול של העולם הזה, הזמני, הרעוע, הלא-יציב. "הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים מְעִידִים שֶׁהַחוֹלֵף / אֵינוֹ חָדֵל לִהְיוֹת", כתב באחד משיריו המפורסמים. ציוויליזציות שלמות מתפוררות, מד הסטורציה הגלובלי יורד מתחת לקו האדום התחתון, פתחי נשימה מודרים מהמרחב הציבורי והאהבה במגע נאסרת בחוק. אבל חוסר הוודאות היה כאן גם קודם, ודאות כמעט יחידה, וכמוהו גם הפריכוּת המתמדת. "כל החיים לפחד לאבד זה כל החיים חצי בן אדם", שרה פעם רונה קינן. בין כה וכה נאבד, מבטיח לנו ישראל אלירז. אם נסתכן, אולי גם נמצא דבר מה.