בית אבי חי | פתח הבית

שימו לב - הצגת התערוכה בבית אבי חי הסתיימה.
ניתן לצפות בה באתר בית אבי חי.

לרכישת קטלוג התערוכה לחצו כאן>>

יותר מחמישים שנים שמארק ינאי מצייר את סִפֵּי הבתים בירושלים: מבואות וגדרות, דלתות ושערי כניסה, חדרי מדרגות וחלונות. לא בדיוק פְּנים, לא בדיוק חוץ. מרחבים לימינליים, גבוליים, במובן מסויים מעט מופקרים. מחזיקים בתוכם סוד שמזמין פענוח.
פתחי הבתים הם חלק מגוף העבודות המרכזי של ינאי, המצייר את העיר בצבעי שמן ובצבעי מים. ירושלים של מארק ינאי היא עיר של חומות אבן ומגדלי פעמונים, ושל דודי שמש ושיכוני בטון כעורים. הנופים, האנשים, העצים והפרטים בתוך הבתים מרכיבים יחד דיוקן של עיר הניצבת בקו הגבול בין השמימי לארצי, ירושלים של אמצע. הוד הקדושה נמהל ביומיומי, הנשגב נפגש עם הבנלי.
מארק ינאי נולד בשנת 1946 במחנה עקורים ליד העיר מנהיים בגרמניה, ועלה לישראל בשנת 1957. למד באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל וכיום משמש בה כמרצה בכיר. חי ופועל בירושלים.

הרשמה לאירועים דומים

A City Wrapped in Light

Dr. David Rozenson, Executive Director, Beit Avi Chai

Jerusalem of In Between

Amichai Chasson, Exhibition Curator

Biographical Notes

Marek Yanai

עיר עוטפת אור

ד"ר דוד רוזנסון - מנכ"ל בית אבי חי

סיור אודיו חוויתי לכל המשפחה

קטלוג התערוכה "פתח הבית" מארק ינאי

ירושלים של אמצע

עמיחי חסון - אוצר התערוכה

"לשמור על העולם זוהֵר": ירושלים של מארק ינאי

דרור בורשטיין

ציונים ביוגרפיים

מארק ינאי

גניזה

מארק ינאי גניזה, שמן על בד, 90 * 70 ס"מ|
Genizah
Oil on Canvas, 90 * 70 cm

עלילות משנה | נועה שורק

יצא לכן פעם למצוא בבית גזיר עיתון ישן, מבצבץ מתוך ספר או עוטף איזה כלי בבוידעם? אין דבר מסקרן יותר מלנסות לפרוץ דרך המילים המצהיבות צוהר אל ימים אחרים, לפתוח כמוסת זמן שמספרת דווקא את היומיומי של שנים קודמות. על הדברים הגדולים אנחנו לומדות מקריאה ומלמידה של ההיסטוריה, אבל היום יום הפשוט של העבר מתמוסס עם הזמן: איזה מוצר היה יקר מדי; מי ניצח או הפסיד במשחק שולי; מי פרסמה שיר ראשון; מה אמרו הסקרים בהקשר של שאלה כלשהי; מה היה המוצר שכל הפרסומות דחפו - כל אלו, בצד השפה הכתובה והשפה העיצובית בזמן היסטורי נתון, יכולים להתגלות לנו דווקא בטקסטים שלא נשמרו בכוונת מכוון. זה נכון גם לגבי טקסטים שבחרנו לשמור: לעיתים הזמן משנה את ההיררכיה הערכית, ודווקא הטקסט המרכזי, שבו מסופר על אירוע דרמטי, כגון ניצחון גדול, מעניין פחות מהמודעות שנשתמרו לצידו; לפעמים הספר החשוב משמח אותנו פחות מהקשקוש הילדי על אחד העמודים, שמעלה בנו זיכרונות של אנשים וסיפורים אישיים. זו אחת הסיבות שאני תמיד מעדיפה ספרים משומשים: העלילה זהה בכל הספרים, אך בעותק משומש מופיעות עלילות משנה של כל הקוראים שאחזו בספר לפני כן, שלעיתים הניחו אחריהם חותם בדמות הקדשה, הערות או פתק של ספרייה.

הגניזה היא סיפור ראשי עם עלילות משנה מתמשכות. הסיפור הראשי מספר על ספר או על חפץ יהודי שמפאת קדושתם ההלכה אוסרת לזרוק אותם עם שאר הזבל, ולכן הם נטמנים. ההכרעה בשאלה איזה ספר ראוי לגניזה היא הכרעה מהותית שעוסקת בשאלה איזה טקסט הוא קדוש, כלומר, מה נכנס לקנון היהודי. ואולם, מה שמרתק בגניזות הוא שההיררכיה לעיתים מתחלפת, ועלילות המשנה תופסות את מרכז הבמה. גניזת קהיר, למשל, לימדה אותנו על הכתב העברי, על ההיסטוריה של התפילה, על חייהם של היהודים בארץ ישראל, על השירה ועל הפיוט, ואפילו על היחסים בין הגבר היהודי למספר נשותיו. כך גם הגניזה האפגנית, שמציעה הצצה לחיי סוחרים יהודים ומוסלמים, ליחסים החברתיים והכלכליים, לתחום המשפט ולחיי הדת. גניזה היא כמוסת זמן שיהודים הטמינו מסיבות דתיות, וכשהיא מתגלה, החשיבות שלה מקבלת פנים חדשות. כוונתה המקורית זזה הצידה, ונחשף מה שהיה שקוף וזניח בעיני המטמינים שלה – היום יום שלהם.

היצירה של מארק ינאי, "גניזה", שמציגה ארון גניזה בבית המדרש בישיבת מרכז הרב בירושלים, מספרת את הסיפור הזה, על הדחוי שכומס סודות גדולים. היצירה מציגה ארון חשוך, מלא בספרים חסרי שם שמונחים בו באי-סדר. הספרים בלויים למראה, וברור שאינם מוצעים לקריאה, אלא זנוחים בפינה, אולי עד עולם. ואולם, שם היצירה מספר לנו את מה שינאי יודע: מתחת לחזות העגומה והדחויה עשויים להימצא אוצרות. גניזה היא אולי החלום הפנימי ביותר של כל מה שמאבד את ערכו – שיהיה קדוש מספיק כדי לא להיזרק. כך, גם אם יימצא חסר תועלת, תישאר תמיד התקווה שבימים אחרים מישהו ימצא בו משהו.

הרשמה לאירועים דומים

1/65

טבע מופשט

מארק ינאי שמן על בד, 92 * 129 ס"מ |
Abstract Nature
Oil on Canvas, 92 * 129 cm

אופקים ישנים־חדשים | נועה שורק

יצירתו של ינאי המוצגת בתערוכה מתאפיינת בכללה בפיגורטיביות ריאליסטית, לעיתים בעלת קווים אימפרסיוניסטיים, לרוב עם נטייה כמעט להיפר-ריאליזם. ואילו יצירה זו, כשמה, מציגה טבע מופשט. הוא אומנם אינו מופשט לחלוטין ועדיין ניכר בו הנוף הישראלי, אך המכחול שמשח אותו חופשי יותר והאובייקט המצויר בו מרומז ומשאיר מקום לפרשנות. בשונה משאר הציורים המוצגים בתערוכה, הציור "טבע מופשט" הוא הבלחה של מה שנהיה לשפה שאפיינה את הזרמים המרכזיים של האמנות העברית בשנות לימודיו של ינאי בבצלאל: הפשטה. אם נבחן את יצירתו של ינאי אל מול נוף האמנות הישראלית שבו פעל, נגלה כי דווקא הבחירה בפיגורטיביות היא הבחירה יוצאת הדופן, ואילו הציור המופשט הוא מחווה לרוח הזמן האמנותית בישראל.
ביולי 1948, התפרסם בעיתון "הארץ", ויומיים לאחר מכן גם בעיתון "דבר", מניפסט קצרצר שכותרתו: "גילוי־דעת של 15 אמנים". במניפסט נכתב כי אופקים אמנותיים לאומיים ובינלאומיים חדשים נפתחו עם הקמתה של מדינה עצמאית. האמנים החתומים על המניפסט טענו כי יותר מתמיד עליהם לשקוד כעת על עקירת כל בוסריות וחוסר בגרות מן האמנות העברית. הם הסבירו כי זו הסיבה שבעטיה בחרו להחרים את התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, שלטעמם הציגה יצירות ברמה ירודה שאינן מייצגות את האמנות הישראלית העכשווית ואת כיווניה החדשים. "אופקים חדשים" הוקמה כחודשיים קודם לכן בעקבות הדחתו של הצייר יוסף זריצקי (1891-1985) מאגודת הציירים לאחר שבחר בעצמו יצירות לביאנלה, שעה שהבחירה הייתה אמורה להיות דמוקרטית.("אופקים חדשים - הארץ")

אל זריצקי חברו אמנים נוספים, ואלו יצרו יחד את התנועה, שמטרתה, כשמה, הייתה לפתוח את האמנות הישראלית לאופקים חדשים, או במילים אחרות, להשפעה אמנותית בין-לאומית. תפנית זו הובילה לשנים ארוכות של אמנות ישראלית מופשטת. בכל זרם אמנותי - אמנות מושגית, סוריאליזם או אקספרסיביזם – לבשה ההפשטה פנים שונות, אך המשותף לכל הזרמים הוא ההתרחקות מן הציור הפיגורטיבי הריאליסטי.
ואולם, יש אמנים שהרחבת האופקים השיבה דווקא לציור הפיגורטיבי. אביגדור אריכא (1929-2010), אחד הציירים החשובים בנוף האמנות החזותית הישראלית, הפנה עורף למסלול ההפשטה ובחר בדרך הפיגורטיבית הריאליסטית. אריכא היה מהאמנים המובילים של הציור המופשט, עד כדי כך שזריצקי עצמו סימן אותו כממשיך דרכו.

("1958 מצבו של האדם" - גדעון עפרת)

ואולם, מסע לצרפת ומפגש בלובר עם יצירותיו של קאראווג'ו, צייר איטלקי מתקופת הרנסנס שצייר סצנות תנ"כיות ונוצריות בריאליזם דרמטי, שינו את מסלול חייו האמנותי, והוא עבר לרישום פיגורטיבי.
בראיון האחרון שלו ל"הארץ" תיאר אריכא את רגעי ההבנה שעליו לעבור לסוג חדש של ציור. הוא סיפר כי הרגיש כמעלה גירה, וכי הציור המופשט שנתפס אצלו תחילה כשחרור צורני, הפך בעיניו לצורה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. את היציאה חזרה אל הציור הפיגורטיבי תיאר ככמיהה לשוב "לרשום מן הטבע".

("באמצע הקו - הארץ")

יצירה זו של ינאי, שבחר במסלול דומה לזה של אריכא, היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מחווה זו לאמנות האחרת מדגישה את הייחודיות של ינאי בנוף האמנות הישראלית – אותה דבקות בציור הריאליסטי - או במילותיו של אריכא, הבחירה "לרשום מן הטבע".

הרשמה לאירועים דומים

13/65

הר ציון, מבט מאבו־טור

מארק ינאי שמן על בד, אוסף פרטי - ירושלים, 126 * 200 ס"מ |
Mount Zion, View from Abu Tor, Oil on Canvas, Private Collection - Jerusalem, 126 * 200 cm

פתאומית לעד | נועה שורק

האם גם למלכת היופי יש "צד יפה", פוטוגני? מאיזו זווית מציירים את ירושלים?

הציור הר ציון, מבט מאבו־טור של מארק ינאי הוא ציור פשוט לכאורה של טבע ירושלמי. רק במבט שני אפשר לראות שמעבר לנוף היפה, בצד שמאל, מונחת לפנינו העיר העתיקה של ירושלים, מוקפת חומות. הבחירה של ינאי לצייר את ירושלים מהזווית הזאת נראית לכאורה כמו בחירה אסתטית גרידא, ואולם, אם נבחן אותה מול ציורי ירושלים אחרים, נגלה שיש כאן, במודע או שלא במודע, בחירה דרמטית.

לאורך השנים עלו לירושלים צליינים רבים מרחבי העולם. כמה מהם תיעדו אותה והשאירו אחריהם ציורים ותחריטים של העיר הקדושה. במחקרו המסקרן "במכחול ובמקל צליינים", מספר לנו מרדכי לוי שירושלים הייתה נושא ציור שחרג מגבולות שרטוט רשמי מסע ונהפך עם השנים לסמל דתי נוצרי שיש לו צורות קבועות. לפי לוי, ציירים נוצרים רבים שאבו השראה זה מזה, וכך נוצרו תבניות קבועות לציור ירושלים. אחת מהן היא הבחירה של ציירים רבים להציג את העיר ממזרח, מכיוון הר הזיתים.

ישנן כמה סיבות לצייר את ירושלים מכיוון הר הזיתים דווקא. קודם כול, זה הכי מחמיא לה. הר הזיתים שימש מאז ומעולם מקום לתצפית מדויקת להר הבית, ועד היום, כשעומדים בראש הר הזיתים וצופים בעיר העתיקה, הר הבית פרוש כולו לפנים, ממש במרחק נגיעה. ואולם, הסיבה המהותית יותר לזווית הזאת היא הסיבה הדתית: לפי הברית החדשה, הראשון בנצרות שראה את ירושלים מהזווית הזאת היה ישו עצמו, כשהגיע לירושלים. זאת ועוד: לפי הברית החדשה, מהר הזיתים עצמו הוא עולה לשמיים, ולשם גם ישוב באחרית הימים.

ואולם, ינאי בחר לצייר את ירושלים מכיוון אחר: משכונת אבו־טור, או בשמה העברי, גבעת חנניה. הגבעה מכונה כך כיוון שלפי המסורת שנשתמרה בידי ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו, נקבר שם הכהן הגדול חנניה. ואילו לפי הנוצרים, המקום מכונה "הר העצה הרעה" כיוון ששם, לפי הברית החדשה, עמד ישו בפני ראשי הכוהנים והזקנים, נשפט לחומרה ונשלח לרומאים, ואלה צלבו אותו.

הציור של ינאי מציג מבט על העיר העתיקה מדרום: כיפות הר הבית מופיעות בצד שמאל, קטנות ונחבאות, והנוף הפתוח מוביל את העין דווקא למגדל האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

למה בחר ינאי לצייר את ירושלים דווקא מהזוית הזאת? זו אינה בחירה ברורה מאליה, שהרי לפי המסורת הצליינית, נכון יותר לצייר אותה דווקא מכיוון הר הצופים. אולי התשובה טמונה דווקא בכך שזו אינה נקודת המבט המסורתית. הזווית שבחר ינאי מסיטה את העיר העתיקה מהמרכז ומראה לנו צד אחד של ירושלים. זוהי תמונה כמעט אסקפיסטית. ירושלים מורכבת בה מטבע פראי, הרים רחוקים, כנסיות, מגדלי אוניברסיטה ועיר עתיקה קטנה על סף תהום, חבויה בין חומות, נמוכה וצידית. ירושלים של ינאי נראית כאירוע אישי מצד אחד, וכאירוע רב משתתפים ואופי מצד אחר. ינאי מצטייר כצליין החדש: הוא מגיע לעיר מכיוון אחר ורואה אותה פתאום, כאילו בפעם הראשונה.

הרשמה לאירועים דומים

18/65

דיוקן עץ זית 1#

מארק ינאי צבע מים על נייר, 76 * 57 ס"מ |
Portrait of an Olive Tree #1
Watercolor on paper 76 * 57 cm

דיוקן עצי | נועה שורק

כשנתן זך כתב את שירו הנפלא "כי האדם עץ השדה", שבו השווה בין האדם לעץ, הוא המשיך מסורת ארוכה של שימוש בעץ כמטאפורה לאדם במקורות היהודיים: דוד המלך מתאר את האדם הצדיק בשיר הראשון בתהילים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" (תהילים א ג); ובברכה במסכת תענית "אילן, אילן, במה אברכך" (תענית ה ע"ב) מתברכים בעלי המידות הטובות בכך שילדיהם ימשיכו בדרכם.

זך הרחיב על הדמיון בין האדם לעץ בשירו הידוע והצביע על מאפיינים משותפים: הצמיחה, הגדיעה, השאיפה למעלה, השריפה באש, הצמא האינסופי, ולבסוף – טעמו של העפר המר. ואולם, אם נחזור למקור, נראה שזך שיבש לחלוטין את משמעות הדימוי המקורי.

"כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ, י"ט) לפי פירושו של רש"י, יש לקרוא את הפסוק כתמיהה: "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?!", כלומר, העץ אינו אדם, ולכן אין הצדקה להעמידו במצור ולייסר אותו בשל מלחמה אנושית. לפי פירוש זה, נראה שהמקרא בוחר, ברגע של חמלה באמצע קרב, להגן על העץ ולהזכיר לנו שיש לו חיים.

במובנו הפשוט של הפסוק, החמלה כלפי העץ נובעת דווקא מהבחנה מהותית בין בני האדם ובין העצים, ולא מהדמיון ביניהם: העץ אינו אדם, ולכן צריך להתייחס אליו, גם בשדה הקרב, בצורה שונה. הבחירה של זך להתעלם מהפירוש של הטקסט המקראי ולבחור פרשנות משובשת של הפסוק מעידה שלטעמו אכן ישנו דמיון עמוק בין האדם לעץ. גם בחירה זו של זך היא בבחינת המשך של מסורת של יוצרים עבריים שבחרו לנתק את הפסוק מהקשרו כדי לחלץ ממנו אמת קיומית: האדם עץ השדה.

בלי מילים, אומר הצייר מארק ינאי את מה שהיטיב לנסח זך. ינאי הוציא תחת ידיו ציורי נוף יפהפיים רבים, מלאים בעצים, ואולם סדרת העצים שלו אינה בבחינת ציורי טבע, אלא בבחינת סדרת דיוקנאות. לכל עץ יש קווי אופי, סיפור ותנועה. העצים של ינאי שואפים למלא בגופם את הציור כולו, מתפשטים למעלה ולצדדים, אך מרחפים באוויר. לכל עץ יש כיוון צמיחה, לכל עץ יש גזע שקורות חייו טבועים בו וענפים יבשים שמספרים על תקופות אחרות. כל עץ הוא סיפור, והוא עומד בפני עצמו. אין תכליתו ליפות את הנוף, ליצור קו אופק או לתאר מקום; הוא הוא המוקד, ממש כמו בציורי הדיוקנאות האנושיים של ינאי, שבהן הדמות מגיחה מתוך הדף הלבן, מרחפת במרכזו ודורשת – הביטו בי. כמו זך, ינאי דורש מאיתנו להביט אל העץ כפי שאנו מביטים במראה.

מוזמנים להאזין כאן לביצוע יפהפה של נורית גלרון לשירו של זך

הרשמה לאירועים דומים

23/65

דודי שמש וגג, מושב עמינדב

מארק ינאי צבע מים על נייר, 56 * 77 ס"מ |
Water Tanks and a Roof
Moshav Aminadav
Watercolor on paper, 56 * 77 cm

הֲלִיכַת עֶרֶב שַׁבָּת בְּקָטָמוֹן | גלעד מאירי

עֶרֶב שַׁבָּת, אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב

בְּחֻלְצָה וּמִכְנָסַיִם קְצָרִים,

מְשַׁחְרֵר אֶת הַגּוּף, פּוֹסֵעַ בֵּין תְּפִלּוֹת

הָעוֹלוֹת לַשָּׁמַיִם קַלּוֹת,

כַּוָּנוֹת נִמּוֹלוֹת לְלֹא עָרְלַת מִלִּים.

בִּלְמֵי הַזַּעֲזוּעִים שֶׁל הַנְּיוּ-בָּאלַנְס

סוֹפְגִים כְּמוֹ בְּגַת,

מַהֲמוֹרוֹת שֶׁל גַּלְעִינֵי זֵיתִים שְׁבוּרִים

שֶׁנָּשְׁרוּ לָאַסְפַלְט,

מַשְׁחִירִים אֶת הַמִּדְרָכָה בְּעָסִיס,

בָּעִירִיָּה אֵין מָסִיק.

מְעַסֶּה אֵיבָרִים וַעֲבָרִים

פְּנִימִיִּים שׁוֹאֵף וְקוֹטֵף לָרֵאוֹת

עוֹלֵלוֹת מִתְּפִלּוֹת

שֶׁנּוֹתְרוּ תְּלוּיוֹת בֶּחָלָל

עַל עַנְפֵי הַשֶּׁקֶט

שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת.

הרשמה לאירועים דומים

29/65

סלעים בחורשת הירח

מארק ינאי צבע מים על נייר, 65 * 101 ס"מ |
Rocks at the Moon Grove, Watercolor on paper, 65 * 101 cm

חורשת הירח | עמיחי חסון

בַּלַּיְלָה נִשְׁמַעַת יְלָלָה

בְּלִבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם

וּמִי שֶׁאֵינוֹ נִרְדָּם יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ

בִּרְחוֹבוֹת רֵיקִים מֵאָדָם

תַּן סוֹרֵר מְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ

וְיֵשׁ שֶׁנִּמְצָא בְּחֻרְשַׁת הַיָּרֵחַ

אָדָם יוֹשֵׁב תַּחַת הָאֹרֶן הָרָם

וּסְנֶה בּוֹעֵר לְרַגְלָיו אֻכָּל

וְיָדָיו פֶּחָם וְקוֹלוֹ קוֹל הַתַּן

הרשמה לאירועים דומים

31/65

חורף בחורשת הירח

מארק ינאי צבע מים על נייר, 48 * 65.5 ס"מ |
Winter at the Moon Grove, Watercolor on paper, 48 * 65.5 cm

טבע עירוני | עמיחי חסון

לִקוּי חַמָּה בְּחֹרְשַׁת הַיָּרֵחַ

הַיְּלָדִים מִתְבּוֹנְנִים בַּקַּרְקַע

חִלָּזוֹן שֶׁאִבֵּד אֶת בֵּיתוֹ

תּוֹעֶה עַל פְּנֵי אֶבֶן גְּדוֹלָה.

הרשמה לאירועים דומים

32/65

חדוה הרכבי

מארק ינאי צבע מים על נייר, 56 * 76 ס"מ |
Hedva Harkabi, Poet and painter, Watercolor on paper, 56 * 76 cm
(חדוה הרכבי,משוררת וציירת ישראלית)

ציור מתנגן במילים
נועה שורק

המשוררת היא ציירת של מילים: כל דימוי הוא ציור מילולי, וכל תיאור מילולי מדויק של פנים הנפש דומה לציור מופשט ומלא רגש. השירה היא אמנות חזותית במובן הזה שהקורא רואה בעיני רוחו את הרעיונות ואת הדימויים שמביעה השירה; היא פורשת בפני הקורא התרחשויות במעין דמיון מודרך. גם אמנות חזותית יכולה להיות שירה. אם שירה היא הבעה של הרגעים הדקים של החוויה האנושית והצגתם בצורה חדשה ומעוררת, הרי שיצירות אמנות רבות, שתופסות רגע מסוים או רגש מסוים, יוצרות מעין שירה על הבד. ציוריו של מארק ינאי שיריים במובנים רבים. הם מציגים זווית חדשה ופואטית של הדברים המוכרים לנו: ארוחת בוקר, כניסה לבית, נוף ירושלמי, פני אדם. בציורי הפנים שלו ינאי לוכד משהו עמוק - את ניצוץ החיים של המודל שלו. דווקא בציור של חדוה הרכבי קורה משהו מעניין. נדמה כי הוא תופס אותה לא-מוכנה. דמותה, היוצאת מתוך הצללים, מביטה הצידה, מלאת הבעה.
חדוה הרכבי (1941), ציירת ומשוררת עברית חשובה, מתגוררת מאז שנות ה-60 באבו־תור, לא רחוק מהמקום שבו עבר הגבול עד 1967. ככל הנראה, היא חולקת עם ינאי את אהבתו לשכונה שהיא גרה בה, שאותה הוא מרבה לצייר. הרכבי היא משוררת שמשלבת בין אמנות המילה הכתובה לאמנות המכחול. היא למדה בבצלאל, הציגה בכמה תערוכות ואף פעלה כאוצרת. השילוב בין הכתיבה לציור, שבא לידי ביטוי גם בציורי המים שלה, שבכמה מהם מופיעות אותיות, הוא חיבור של שני תחומי יצירה שיש ביניהם קשר מהותי. הדיוקנאות של אנשי המילים הירושלמים של ינאי מחיים את החיבור בין השירה והאמנות החזותית ומשחקים על הגבולות ביניהם.
שירתה של הרכבי משלבת גם בין השירה למוזיקה. הקשר בין שתי אמנויות אלו מלווה את היצירה האנושית מראשיתה: יצירות השירה הגדולות של יוון היו מבוצעות מול קהל ומלוות בכלי נגינה. ראשיתה של השירה העברית בישראל היא שירה מוזיקלית מאוד, בעלת משקל וחריזה, שנכתבה ביד מוקפדת. בעקבות תהפוכות שהתרחשו בעולם הספרות העברית, התאפיינה שירתו של דור המדינה בחרוז חופשי, אם בכלל, ובכתיבה ישירה, בעלת קצב פנימי משתנה, שהציגה תכנים ודימויים יומיומיים. ואולם, המוזיקליות החופשית הזאת התחלפה עם הזמן בוויתור על מוזיקליות ונטישת החרוז והמשקל. כיום בזירת השירה העברית ישנה תנועה של שיבה למבנה הנוקשה מצד אחד, ומצד אחר בחירה בשירה חסרת מוזיקליות.
ואולם, יש תחומי אמנות ואמנים מעטים שמצאו אפשרות שלישית. בנוף השירה העברית היום בולטת הרכבי בייחודיותה. היא מציגה דוגמה מרתקת ויחידה במינה להשבתה של המוזיקה לשירה העברית. שיריה של הרכבי אינם כתובים במשקל מוקפד ואינם מחולקים לבתים ולחרוזים קלאסיים, אלא נשפכים אל הדף במעין דחיפות אקסטטית או בישירות חסרת מעצורים. הרכבי חוזרת על מילים, כותבת שורות ארוכות מאוד ושירים ארוכים מאוד ונוגעת בנושאים אישיים מאוד, שלא פעם שורה עליהם דוק של מסתורין. מתוך הכתיבה המתפרצת הזאת של הרכבי מתפרצת מוזיקה חדשה בשירה העברית. מצד אחד, שיריה אינם תואמים את הנוסח המינימליסטי והמדויק, ומצד אחר הם בעלי מוזיקליות סדורה. היא יוצרת מוזיקה רגשית; מעין נהמה. שיריה של הרכבי מבטאים דחיפות ומקצב פנימי; מוזיקה של חיי הנפש.

הרשמה לאירועים דומים

44/65

דוד וַיְנְפֶלְד

מארק ינאי צבע מים על נייר, 43.5 * 54.5 ס"מ|
David Weinfeld, Literary scholar, translator and Israeli literary editor, Watercolor on paper, 43.5 * 54.5 cm (דוד וַיְנְפֶלְד-חוקר ספרות, מתרגם ועורך)

עבריים מתורגמים | נועה שורק
בין מלחמת העולם השנייה לסוף המאה ה-20 כתבו בפולין שלושה משוררים גדולים, שניים מהם זוכי פרס נובל, ואחד נוסף, שאינו נופל מהם. המשוררים הם צ'סלב מילוש, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1980, ויסלבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1996, וזביגנייב הרברט, שהיה מועמד כמה פעמים לפרס נובל והלך לעולמו בשנת 1998. לשלושת המשוררים האלה חשיבות בקנה מידה עולמי, אך נדמה ששירתם זכתה למקום של כבוד מיוחד דווקא בעולם הספרות העברי. השלישייה הזאת נהפכה לחלק כמעט אינהרנטי מארון הספרים של קוראי השירה העבריים של סוף המאה ה-20, ועד היום, ליד ספרים מאת עמיחי או רביקוביץ, לרוב נמצא גם את ספריה של שימבורסקה.

האהבה של קוראי העברית לשירתם של הפולנים הגדולים לא הייתה אהבה חד-צדדית. מילוש עסק בעולם התוכן היהודי והושפע מתורת הנסתר היהודית ומהחסידות.[1] שימבורסקה ביקרה בישראל והייתה מיודדת עם משוררים ישראלים. אחד מהם, רוני סומק, כתב על פגישתו איתה את שירו "שיר אהבה לויסלבה שימבורסקה", שבו כתב:

"בּוֹא נִשְׁתֶּה עוֹד קוֹנְיָאק", הִיא מְנִיפָה / אֶת קוֹלָהּ כְּאִלּוּ הָיָה מַגָּל הַקּוֹצֵר חִטָּה / כְּדֵי לֶאֱפוֹת מִלִּים וְלִפְרֹס לֶחֶם / הַמִּתְאַהֵב אֲפִלּוּ בַּסַּכִּין".

הרברט, שביקר גם הוא בישראל, התיידד עם המשורר יהודה עמיחי והקדיש לו את שירו "ליהודה עמיחי", שנפתח בשורה "כי אתה המלך ואני רק נסיך".

מלבד השפה השירית הישירה והחדה המשותפת לחבורת השירה "לקראת" (שעיצבה את השירה העברית של המחצית השנייה של המאה ה-20 בישראל) ולשלושת המשוררים הפולנים האלה, נראה שדבר-מה נוסף קושר אותם בקשר המיוחד הזה. סיבה זו נעוצה ככל הנראה בנסיבות ההיסטוריות שגרמו לכך שיהדות פולין הושמדה בידי הגרמנים בשיתוף פעולה עם הפולנים. מילוש, שימבורסקה והרברט בחרו שלושתם בצד המאמין בחופש ועסקו בכתיבתם בבחירה בטוב, על משמעויותיה הפוליטיות. מילוש כתב על הגטו; שימבורסקה הציגה את "מיין קאמפף" כקצה המוחלט של הרוע; הרברט עסק בשאלות של מוסר במלחמת העולם השנייה. האם יש כאן שותפות גורל או שמא אשמה? שלושת המשוררים נעו ככל הנראה על הציר בין השתיים, והוא שחיבר אותם ליהדות של אחרי המלחמה.

מי שאחראי יותר מכול לחיבור של הקוראים והכותבים העבריים לשירתם של שלושת המשוררים הפולנים הללו הוא החוקר, העורך והמתרגם עטור הפרסים והשבחים ד"ר דוד וינפלד, המופיע בפרוטרט שלפנינו. וינפלד נולד בפולין למשפחה חסידית ב-1937. בזמן מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לרוסיה, והיא שבה אליה אחרי המלחמה. וינפלד, שנחשב לאחד המתרגמים החשובים ביותר מפולנית לעברית, תרגם שירים רבים של מילוש, של הרברט ושל שימבורסקה. תרגומיו הנהירים מעבירים נכוחה את חדות הביטוי של המשוררים המתורגמים ומאפשרים לשיריהם להיקרא כאילו נכתבו בעברית, ספרי שירה עבריים של ממש.

הרשמה לאירועים דומים

45/65

יוֹסְל בֶּרגנֶר, צייר, מאייר ומעצב תיאטרון ישראלי | מארק ינאי

מארק ינאי צבע מים על נייר, 43 * 52 ס"מ |
Yosl Bergner, artist, painter, illustrator and theater designer, Watercolor on paper, 43 * 52 cm
(יוֹסְל בֶּרגנֶר, צייר, מאייר ומעצב תיאטרון ישראלי)

תמיד עיניים | נועה שורק
מתוך צבעים חמים ואפרוריים, קמטים ושיער שיבה פרוע, בוקעות בתכלת קרה שתי עיניים חדות. הדיוקנאות של ינאי מלאי מבע, וכאן המבע מתרכז בזוג העיניים, שאומנם מסוככים עליהן עפעפיים כבדים ועייפים, אך הן חיות ומספרות סיפור. הזקן המביט בנו הוא הצייר והפסל יוסל ברגנר, שזכה בפרסים רבים, ובהם פרס ישראל לאמנות בשנת 1980. ברגנר היה ידוע בסגנונו המובחן. הוא אייר באופן קבוע את ספריו של ידידו המחזאי והסופר זוכה פרס ישראל ניסים אלוני. בנוסף, הוא היה חבר קרוב ומאייר ספריו של יוסל בירשטיין, הסופר והמשורר יליד פולין, שכתב ביידיש ובעברית, וחי את שנותיו האחרונות בירושלים.

ההתמקדות בעיניים כנקודת האור של הציור דומה להתמקדות בעיניים בציוריו של ברגנר ושונה מהן. ברגנר ידוע בדמויותיו שמזכירות בובות עצובות: דמויות שטוחות, בעלות ראש משולש ועיניים אליפטיות גדולות וכהות. הדמויות מביטות בדממה בצופה, והעיניים מביעות תמימות, עצב, פגיעות ואטימות מטרידה ונוגעת ללב. שני הציירים מבינים שהעיניים הן נקודת המבע המשמעותית ביותר בפניו של האדם. אצל ברגנר ההבנה הזאת מגיעה עד כדי היעדר הבעה מוחלט בשאר הפנים, ואילו אצל ינאי, הגבות הינשופיות והפה הקמוץ מוסיפים למבע העיניים.

ציור הוא אירוע דומם: כל הבעה קופאת על הבד ומקבלת משמעות קבועה. רק העיניים ממשיכות לספר סיפור. ככל שנביט יותר בדיוקנו של ברגנר או בדמויות שבציוריו, יעלו בנו תחושות נוספות, כי עיניים הן אירוע חי ומתמשך, גם כשהן קפואות לכאורה. מעניין לראות כיצד דיוקן של יוצר דיוקנאות שונה כל כך מיצירותיו, אך גם דומה להן מאוד. עיניו של הצייר, שעוסק בעיניהן של הדמויות שהוא מצייר, מרתקות לא-פחות מאלה של דמויותיו. האטימות והעצב שבעיני הדמויות הבוהות של ברגנר מקבלים עדינות חדשה, שמשתקפת במבטו ובמכחולו של ינאי.

הרשמה לאירועים דומים

46/65

מארק ינאי: פתח הבית Marek Yanai: On the Threshold

שימו לב - הצגת התערוכה בבית אבי חי הסתיימה.ניתן לצפות בה באתר בית אבי חי.לרכישת קטלוג התערוכה לחצו כאן>>

גניזה

ארוחת בוקר בקטמונים

כניסה בשכונת בקעה

קריית היובל

סיגלית אפריקאית

ארוחה ליחיד

ארוחת בוקר בטלבייה

מארק

תכשיט תימני

דומם

כניסה במושבה הגרמנית 1#

שקיעה ברחוב ש"י עגנון

טבע מופשט

דמדומים מגג מלון קינג דיוויד

קופת צדקה

לוח קיר

כניסה בדרך בית לחם

הר ציון, מבט מאבו־טור

אדן חלון, רחוב אתיופיה

שער בדרך בית לחם

דיוקן עץ אורן 1#

דיוקן עץ זית 2#

דיוקן עץ זית 1#

סבתא

אפרת מצפָּה

ציור בטבע

ימק"א בלבן

עין כרם

דודי שמש וגג, מושב עמינדב

סמטה בעין כרם

סלעים בחורשת הירח

חורף בחורשת הירח

אצל הרב

בוקר, בקעה

אדן חלון, רחוב אתיופיה

אצל יעל

נוף לכנסת

מורדות א־טור

העיר העתיקה ביום חמסין

בוקר במושבה הגרמנית

מארק

דניאל כפרי

לב סירקין

חדוה הרכבי

דוד וַיְנְפֶלְד

יוֹסְל בֶּרגנֶר, צייר, מאייר ומעצב תיאטרון ישראלי | מארק ינאי

חדוה שמש

יוסף הירש

כניסה, אבו־טור

חלל לבן

העיר העתיקה, מבט ממלון קינג דיוויד

כניסה, ברחוב הרב קוק

רכבת בבית צפאפא

העיר העתיקה 1#

הארכיטקט

העיר העתיקה 2#

ימין משה

קריית היובל

מבט מאבו־טור

דיוקן עץ זית 3#

מעיין ועיר, ליפתא

מחצבה בגילֹה

כניסה בדרך חברון עם בלוני גז

כניסה במושבה הגרמנית 2#

כניסה במושבה הגרמנית

מארק ינאי: פתח הבית
Marek Yanai: On the Threshold

שימו לב - הצגת התערוכה בבית אבי חי הסתיימה.
ניתן לצפות בה באתר בית אבי חי.

לרכישת קטלוג התערוכה לחצו כאן>>