"משוררת בעולם של גברים": מדוע שירת רחל לא הוערכה כראוי?

"חצאי צבעים חצאי קולות", ערב רב תחומי על שירתה וחייה של רחל ובו מוסיקה, שירה, וידאו ארט וקטעי ארכיון, יתקיים מחר ב"בית אבי חי". את השירים במופע הלחינו אהוד אטון ואוריאל הרמן, שחיברו את רחל למסורות של קלאסיקה וג'ז. לאורך השנים התגלגלו שיריה של רחל אל כלי קיבול מוסיקליים נוספים ורבים, החל מזמר עברי ועד לרוקנרול. האם שירתה, שהיתה השראה לעושר מוזיקלי כה רב, היתה עשירה, מגוונת ומורכבת כשלעצמה? האם היתה זאת שירה ענקית ועולמית, או שהיתה חיוורת, שירה של חצי צבע וחצי קול?

השאלה הנ"ל נידונה בעוצמה בסרט "העלמה בלובשטיין", על המשוררת רחל, שיצר יאיר קדר וייצא בקרוב במסגרת "העברים" – פרויקט שהוליד בשנה האחרונה סרטים על לאה גולדברג, ביאליק, רבי דוד בוזגלו, ברנר ויונה וולך. אחת ההפתעות המרעננות בסרטי "העברים" אינה קשורה לשפה דווקא, אלא לעבודות האנימציה של כמה מהאנימטורים שתרמו להם. אלה הם יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר והם, נכון להיום, העברים החדשים המגשרים בין עולמם הפיזי של משוררי יוצאי מזרח אירופה של ראשית הציונות לבין ישראל של היום.  

האנימציה המדוברת בחרה לנער מדמותה של המשוררת את דימוי רועת האווזים השחפנית ואיירה אותה כצעירה רוסית בורגנית, צבעונית וקלילה מאוד. דמות זאת, שמהדסת עם שמלתה שופעת המלמלה לאורך הסרט, גם בימי צנע וחולי, מתפקדת כצורה יעילה של הזרה, שבאה להזכיר כי לחלוצה הכחושה היה עבר ושממנו נגזרו גם בחירותיה הפואטיות. מה שמחזיר לשאלת חשיבותה של רחל כמשוררת.

ב"אמהות מייסדות, אחיות חורגות" דיבר דן מירון על כך שרחל ומשוררות אחרות בנות דורה לא יכלו לכתוב בעברית מתוך בחירה של ממש. מאחר שלא למדו בבתי מדרש, לא זכו להשכלה יהודית מסודרת ולא יכלו לשוטט לאורך מנעד רחב של עברית, היתה שירתן דלה. בשנים שאחרי מותה והצלחתה של רחל נשמעו לא פעם טענות על שירת רחל: לא רק דלות, אלא גם סנטימנטליות, נאיביות, חוסר בשלות, פזמונאות. מכל המלים הללו מהדהדת תחושה של מיעוט אמצעים לשוניים, רגשיים ואידאולוגיים, ובגינם גם חוסר ממשי של בחירה.

קריאה נוספת: על הפרק על לאה גולדברג בסדרת העברים

דנה אולמרט, חוקרת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, כותבת על הבחירה של רחל ב"בתנועת שפה עיקשת", ספר שפורסם ב-2012 והתבסס על עבודת הדוקטורט שלה, בה, לדברי אולמרט, היא בדקה "מה זה אומר להיות אשה כותבת בתרבות שאין בה נשים כותבות שירה".  

דנה אולמרט (מתוך עמוד הפייסבוק שלה)

אולמרט משוכנעת ששפתה של רחל היא תולדה של עמדה מודעת. "בשנות השמונים פורסם ספר ובו שירים שכתבה רחל ברוסית, שנים רבות לפני שכתבה בעברית. גם בשירים האלה, שנכתבו בשפה אמה, יש ניקיון וצמצום שמושפע מאנה אחמטובה ומהאקמאיזם הרוסי, זרם שהתקומם נגד הסימבוליזם של הדור שקדם לו וטען נגדו שהוא משתבלל, עסוק באמנות לשם אמנות ומנותק מהמציאות.

"האקמאיסטים היללו את 'הבהירות הנהדרת'. רחל מתכתבת איתם בכתיבתה. ההוכחות לכך גואלות אותה מדימוי האשה הרומנטית והנאיבית. מדובר באשה אינטלקטואלית, משכילה מאוד, שנמצאת במגע אקטואלי עם החשיבה האירופאית של זמנה".

אישה שכותבת בעברית? לא היתה חיה כזאת

רחל פעלה בתקופה של משוררים גברים. "לא היתה חיה כזאת, משוררת אשה שכותבת עברית", אומרת אולמרט. "היא פולשת לטריטוריה יוקרתית וגברית שתופשת את השפה כיישות או הוויה נשית ואת המשורר כמי שמחולל, מאלף, מעצב ועושה בה דברים. במובן זה, יש בשירתה של רחל מהלך חתרני מאוד: היא מוצאת שפת דימויים חדשה לדבר דרכה על מעשה הכתיבה. היא אינה מתנה אהבים עם השפה-האשה, אלא מתייחסת אל השפה כאל תינוק ומשתמשת בדימוים של הולדה, גידול וטיפוח. ואם השפה היא תינוק, הרי שמגדרית היא עדיין לא מובחנת".

המשוררת שרון אס אמרה פעם על רחל שהלשון שלה היא אמנם הגדולה שלה, אבל מבחינת החוויה כאשה רחל לא הרחיקה לכת.

"זאת קריאה שמחמיצה חזון הרבה יותר רדיקלי", אומרת אולמרט. "בשירה של רחל יש שתי שכבות: אחת נורמטיבית, של ילדה טובה ששואלת 'השתמע קולי?'. שכבה אחרת חותרת תחת מראית העין המלודית. להגיד 'רחוקי שלי' זה לומר: קרוב מדי סותם לי את הפה".

האפשרות למען את הקול רק כשהנמען נמצא רחוק היא המלכודת והישועה של האשה הכותבת.

"לכתוב זה לחרוג מהמקום שלך כאשה. בשבילה, להיות כותבת, זה להיפרד מההתענגות על החולשה. היא מתקשה להיפרד ומתעדת את המלחמה הפנימית: בחלקים מסוימים היא מתענגת על החולשה, באחרים יש נחישות ויושר מצמית, של מי שמסוגלת לכתוב על סף המוות".

קריאה נוספת: על הפרק על המשוררת זלדה מסדרת העברים

נכה שזוכה במדליית זהב

כפילות אחרת באישיותה של רחל היתה הנמליות השואפת אלי צמרת. זיוה שמיר, פרופסור אמריטה מאוניברסיטת תל אביב המלמדת ספרות עברית במרכז הבינתחומי בהרצליה, כתבה את הספר "ענווה וגאווה בשירת רחל". לדבריה, "אם רחל היתה נכה בעברית, הרי שהיא נכה כמו שנכה מתמודד באולימפיאדה וזוכה במדליית זהב.

"רחל", אומרת שמיר, "היתה רוויה בספרות הרוסית וידעה מהי ספרות גדולה. מצד שני, היא הגיעה לישראל מבלי לדעת עברית ועשתה פה את צעדיה הראשונים. בתנאים אלה, היא האמינה ששירה כמו זאת של אחמטובה – מורכבת ורבת דקויות פסיכולוגיות מחד, נגישה ופשוטה מאידך – תהיה נכונה לתנאי השפה שלה".

כשהגיעו לישראל, למדו רחל ואחותה עברית מפעוטות בגן ילדים ברחובות. "פגישתה עם העברית היא רגע ייחודי", אומרת שמיר. "רחל למדה יום יום מהתנ"ך ויום יום למדה מפעוטות בגן. הפעוטות דיברו בהגייה ספרדית, בשעה שהמבוגרים דיברו או בשפת האם שלהם או שדיברו עברית בהגייה אשכנזית. מהצירוף החד פעמי הזה נולדה שירתה".

אמה של שמיר היתה תלמידתו של אשר ברש כשהיתה ילדה. ברש העריץ את רחל והיה בין אלה שטיפלו בה כשגוועה משחפת בעליית גג ברחוב בוגרשוב בתל אביב. "הוא היה שולח את אמי להביא לה אוכל", אומרת שמיר. "אמא היתה עולה עד עליית הגג, שמה את האוכל על המפתן, דופקת על הדלת ובורחת. היא פחדה מהאשה הרזה כגוויה ולא העזה להסתכל עליה".

עם זאת, השפה של רחל חיה לגמרי. "לא צריך לתרגם אותה מעברית לעברית", אומרת אולמרט. "זה הישג גאוני. מי שקורא היום את גנסין בעברית צריך תרגום. מי שקורא את ביאליק בעברית צריך תרגום. את השיר 'החי' היחיד שלו שומעים בגינות משחקים, כשאמהות שרות 'נד נד' לילדיהן. לעומת זאת, רחל חיה בכל מקום".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי