חפשו נביאה, לא נביא

אמש הנחיתי כהרגלי את ערב ההתרמה השנתי למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אלא שהפעם הנחיתי אותו באופן חלקי וקצר, כי בעקבות צינון חריף שתקף אותי איבדתי את הקול. "איבדת את הקול? כמה סמלי", אמרה לי אחת הפעילות הותיקות במרכז.

אכן, סמלי. הרי כשהתחלתי לפעול לטובת מרכזי הסיוע לנפגעות אונס (מי מאמין שב-1996 המונח "תקיפה מינית" עדיין לא היה קיים בעברית, ודאי לא "הטרדה מינית") אחת המטרות המרכזיות שלנו היתה לתת קול לנפגעות. אספתי קבוצה של נשים בעלות שם ומעמד, שנהנו מנגישות לתקשורת, מנגישות להקשבה ציבורית, כדי שידברו בשם הנפגעות, שמושתקות קודם כל על ידי התוקף, ואז על ידי החברה מסביב, ואחר כך על ידי  המשטרה ובתי המשפט - אם היא בכלל מגיעה אליהם.

לאחר 16 שנה של פעילות ומאבקים, המצב טוב בהרבה מבחינות מסוימות: ודאי מבחינת ההבנה והיחס של המשטרה ושל בתי המשפט. אבל מבחינות אחרות המצב הורע מאד. יכול להיות שזאת היתה סיבה מצוינת לאבד את הקול.

כל אישה שלישית עוברת תקיפה מינית, ואף אישה לא זקוקה לסקר כדי לדעת שכל אחת עוברת הטרדה מינית. אונס הוא לא תוצאה של אובדן שליטה על היצר המיני. אונס הוא דרך של השגת שליטה על ידי מין. תקיפה מינית היא פשע של חזק על חלש: לעולם זה אבא על בת, בוס על עובדת, גבר על אישה. כדי להבין עד כמה זה נכון, ביחנו את החוקים המתייחסים לאונס בתנ"ך וגם במשפט עוד מלפני היות הנשים רשאיות להיות בוחרות, מחוקקות, עורכות דין ושופטות. אונס תמיד היה שם, אבל הוא נחשב לפשע בין גברים. אם אנסת מישהי, היה לך עסק עם הגבר שהזקת לרכושו - האישה או הבת.

ממדי האונס לא הצטמצמו

יש סוגים רבים של תיקון עולם: ביטול העבדות הוא תיקון עולם, בית לאומי ליהודיות וליהודים הוא תיקון עולם, עצמאות לדרום סודן היא תיקון עולם. במידה רבה, המאבק הפמיניסטי הוא תיקון העולם הגורף מכולם. הוא כורך בתוכו לא רק  מאבק נגד אונס, נגד תקיפה מינית ובעד שוויון לנשים, אלא מאבק על עולם ללא אלימות, שבו אי אפשר לנצל ולרמוס - לא מינית ולא בדרכים אחרות - חלשות וחלשים יותר. למעשה, זהו מאבק על עולם שבו אין שוות פחות ושווים יותר: נשים שוות לגברים, שחורים שווים ללבנים. הפמיניזם הוא תיקון העולם האולטימטיבי, שמבקש לשנות את מה שנדמה לנו כיום כסדרי בראשית, את הבסיס היסודי ביותר - מה זה גבר, מה זאת אישה, מי בא קודם, מי מעל מי, למי זכות למה. גם למאבק על מחיר הקוטג' ועל מחירי הדיור יש קשר ישיר לחברה גברית פטריארכלית שמתנהלת באופן היררכי מאוד, על ידי צבירת כוח בידי חזקים שמחליטים על החלשים. 

לפני כמאה שנה הצליחו נשים שנאבקו על כך במשך דורות לעשות חלק משמעותי בתיקון העולם הזה: נשים קיבלו זכות לבחור ולהיבחר, להחזיק רכוש, ללמוד לימודים גבוהים, לעבוד במקצועות חופשיים. נשים נהפכו לראשונה מכאלה שהחוק רק חל עליהן ליצורים פוליטיים, אוטונומיים, מוכרים על ידי החוק ומשתתפות בעיצוב החוק. בקושי מאה שנה אנחנו נכללות בכל הצהרות העצמאות והזכויות של כל המדינות שהחשיבו את עצמן נאורות.

ואכן, אם נידרש לאונס כמקרה מבחן, במאה השנים האחרונות, הראשונות בתולדות האנושות העכשווית שבהן מותר לנשים להשתתף בעולם הציבורי, חל שינוי גורף במעמדו החוקי של האונס: כיום הוא נחשב פשע נגד האישה ונגד החברה, המדינה היא זו שתובעת את הפוגע, הדרכים להוכיח אונס הותאמו במידה רבה למציאות התקיפה המינית, העונשים הוחמרו, נאסרו גם הטרדה מינית וניצול מיני, יש מרכזי סיוע לנשים וגם לגברים שנפלו קורבן לפגיעה מינית.

אבל ככל שהניסיון לתיקון העולם יסודי יותר, ההתנגדות אליו גדולה יותר. כל ההצלחות האלה הביאו לתגובת נגד קשה. כיום גברים לא מכחישים יחסי מין, הם רק טוענים שהם היו "בהסכמה". עכשיו לכי תוכיחי. עדיין לא מדובר ברצונה של האישה, מקסימום בהסכמה. כיום נשים אמנם אינן כבולות חוקית לאבא או לבעל כבעבר, אבל הן מופקרות וחשופות לתקיפה מינית מכל גבר בעמדת כוח מעליהן, ורובם עדיין מעליהן. תעשיית המין התרחבה לממדים מפלצתיים, בחסותה נאנסות נשים כמקצוע, והסטנדרטים שלה, השפה החזותית שלה, השתלטה על התרבות הפופולרית - הטלוויזיה, הפרסום, האינטרנט, העיתונים - באופן שמחייב כל אחת להפוך את עצמה לאובייקט מיני אם היא רוצה להיחשב כאישה תקינה. וכמובן, קיימות ההאשמות בעלילות ותלונות שווא, בנוסף להכפשה קבועה של כל נפגעת שמתלוננת. כך שממדי האונס וההטרדה המינית לא הצטמצמו: הם רק נעשו יותר קשים להוכחה.

לחדול פירושו לוותר

אני עובדת בזה רק 16 שנה, זה לא הרבה זמן. מרכזי הסיוע בישראל פועלים כבר 35 שנה, הפמיניזם עובד כבר יותר מ-200 שנה, ויש נשים שנאבקו עוד קודם. יש רגעים שבהם אנחנו מגיעות להישגים מדהימים ועושות תיקון עולם אמיתי לגמרי. יש רגעים שבהם כל התיקון הזה מרוקן מתוכנו על ידי בעלי הכוח שעולם לא שוויוני מתאים להם יותר. לפעמים נדמה שכל זמן שפרויקט שמנהלות שתי נשים חכמות ונפלאות עדיין שואל "היש נביא בעירו?" ברור שתיקון העולם שעשינו הוא חלקי ולא מספק, כי אנחנו עדיין נושאות עיניים לנביא או למנהיג, ולא רואות את עצמנו או את אחיותינו כנביאה, מנהיגה, מתקנת עולם.

אבל מה האופציות שלנו? לחדול מהניסיון לעשות את התיקון משמעו לוותר, לקבל את עצמנו כנחותות, כחסרות אונים, כאובייקט. הדרך היחידה שלי לחיות בעולם הלא שוויוני הזה הוא להמשיך לנסות לתקן אותו: לבוא גם בלי קול לאירוע של מרכז הסיוע ולדעת שמחר יחזור לי הקול. אם מספיק מאתנו יתעקשו לבחור באופן אישי את הבחירה לנסות ולתקן, כל אחת בחייה הפרטי, יש לנו סיכוי אמיתי לתקן גם את העולם.

מרב מיכאלי


עוד ב"סדר יום" :

• ראש השבט? על מקומם ותפקידם של זקני השבט בחברה הישראלית
• ילד של מי אתה? -  על אחריות שנופלת בין הכיסאות