שמע סיפור

התלמוד מציע שני הסברים אפשריים להופעת דברי ר' חנינא במשנה. על פי ההסבר הראשון, דברי ר' חנינא אינם מהווים חזרה על ראשית המשנה, אלא מוסיפים עליה משהו חדש: עדות על מעשה שהיה.

תפקידו של המעשה כמקור ללימוד תורה כבר נידון בעבר בטור זה ("תיאוריה או תכלס?"). מן הסיפור שנלמד שם עולה שמעשיו של הרב חשובים לפחות כמו דבריו, והתורה שניתן ללמוד מהם משמעותית ועמוקה כל כך עד שיש בידה לאתגר, ואפילו לסתור, את המילים שהוא אומר ואת הפסיקות שהוא פוסק.

בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא, במסגרת הדיונים על ירושות הורים לילדיהם, מעלים החכמים תהיות על משמעותה של ירושת התורה שהם מעבירים לתלמידיהם אחריהם. במשנה החמישית בפרק זה מופיעים דבריו של ר' יוחנן בן ברוקא, ובדיון התלמודי חולקים שני חכמים על יחסו של רבי יהודה הנשיא לדברים אלה: "אמר רבי זריקא, אמר רבי אמי, אמר ר' חנינא, אמר רבי (יהודה הנשיא) - הלכה כר' יוחנן בן ברוקא; אמר לו רבא: 'הורה' נאמר" (בבלי ב"ב ק"ל, ע"ב, התרגום שלי). התלמוד תוהה על פשר המחלוקת בין השניים, וקובע: "מר סבר: הלכה עדיפא, ומר סבר: מעשה רב". כלומר, לדעת ר' זריקא יש ללמוד הלכה מפסיקתו העקרונית של רבי, אך לדעת רבא יש ללמוד את אותה ההלכה דווקא מן האופן שבו הורה רבי הלכה למעשה במקרה מסוים. על כך מגיב התלמוד בציטוט של ברייתא: "אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

בפירושו לסוגיה זו מסביר הרשב"ם את כוונת הברייתא: "אין למדין הלכה - כלומר אין לומדים לעשות; לא מפי לימוד - שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר 'מסתבר הטעם של פלוני חכם', אין תלמידיו לומדים משם הלכה ששמא אם יבוא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר; ולא מפי מעשה - אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך ששמא טעה בטעם של פסק הדין של אותו המעשה, שהרבה טועים בדבר הלימוד" (התרגום שלי). לדעת הרשב"ם, הברייתא טוענת שמותר להסיק מסקנות הלכתיות רק כאשר נאמרת הלכה למעשה באופן מפורש ולגבי מקרה ספציפי. הסקת מסקנה הלכתית בכל מקרה אחר - על בסיס לימוד או על בסיס עדות למעשה כלשהו - מוּעדת לטעות.

מתוך כך עולה אצל הרשב"ם שאלה קשה: האם מותר לפסוק הלכה על פי התלמוד, שכולו מורכב מפסיקות ("הלכה") ומסיפורי מעשה? על שאלה זו הוא מנסה לענות בהמשך דבריו.

ראשית הוא מצטט אמירה מרתקת מפי ר' זעירא בשם שמואל: "אין למדים לא מן ההלכות (שבמשנה) ולא מן ההגדות (סיפורי המעשה שבמשנה) ולא מן התוספות (הברייתות שבתוספתא) אלא מן התלמוד" (ירושלמי פאה פ"ב, ה"ד). כלומר, לתלמוד יש ערך ותוקף גדולים יותר מלכל המקורות שקדמו לו, ולימוד הלכה יכול להיעשות רק ממנו. הרשב"ם מסביר: "בהלכות הפסוקות בדברי האמוראים ודאי סומכים אנו שכיוון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם 'סוף הוראה', ודאי עליהם אנו סומכים... ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמרא, כמו שסדרן רב אשי?!" (התרגום שלי).

על פי הרשב"ם, יתרון התלמוד על פני המקורות התנאיים (משנה ותוספתא) הוא שעריכתו מהווה סיכום הלכתי למקורות הקודמים לו ובכך מבטאה פסיקה של הלכה למעשה. משום כך אפשר וחייבים להתבסס עליו וללמוד ממנו כדי לפסוק הלכות בזמן הזה.

כאמור, התלמוד מציע שדברי ר' חנינא סגן הכהנים מוסיפים למשנה חיזוק בדמות עדות על מעשה שהיה. לאור דברי התלמוד בבבא בתרא לעיל, ובמיוחד לאור פירושו של הרשב"ם שם, קשה לראות בהסבר זה פתרון של ממש: מעשה שאין בו הוראה של הלכה, קשה ללמוד ממנו, ואולי אפילו אסור לעשות כך, מחשש שמא נטעה בהבנת הפעולה שנעשתה או נשגה בפירוש ההלכתי שניתן לה.