ליהודי מדינות האסלאם דרושה היסטוריה טובה יותר

ניסיתי לחשוב ארוכות ורבות מדוע ספרו של נתן ויינשטוק ״נוכחות כה ארוכה: איך איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו״, שתורגם באחרונה לעברית, מפריע לי כל כך.

האם הסיבה לכך היא הטענה המרכזית שעוברת בכל פרק ופרק בספר – לא כחוט השני, אלא יותר כמו פטיש המכה בראש הסרבן – כי יהודים סבלו בעולם הערבי והמוסלמי, די בדומה ליהודי אירופה, משום שעברו מיני פוגרומים, אפליה ואלימות וכי הם גורשו ונרדפו עד כדי כך שנאלצו בעל כורחם להגר לארץ ישראל.

 
יהודים מתימן במטוס בדרכם לישראל, במבצע "מרבד הקסמים" (49') (תצלום מתוך וויקיפדיה)

אינני חושבת שזו הסיבה. טענה זו בעייתית משום שהיא משטחת את ההבדלים בין הקהילות היהודיות השונות שמצאו את עצמן במרחב המורכב והמרובד הזה שאנו חיים בו, והשטחה זו מקלה את הצגתם כעולים שחיפשו מקלט מדיני בארץ היחידה בעולם שרצתה בהם והיתה מוכנה לקלוט אותם.

טענה זו גם מעלימה את המורכבות ההיסטורית. יהודים מארצות ערב היגרו לפה ממגוון סיבות: מתוך ציונות במובנה הלאומי; מתוך תחושות דתיות, משיחיות כמעט, כלפי המרחב המיתולוגי שהוא ״ציון״; מתוך רצון לחפש אחר הזדמנויות אחרות או עתיד אחר לילדים שלהם; בשל לחצים שהפעילו עליהם שליחי הסוכנות היהודית; או מאחר שפעולותיה של מדינת ישראל החדשה הכבידו על נוכחותם ועל חיי הקהילה שלהם בארצות המוצא. וכן, חלקם עשו זאת בשל אלימות או בשל חשש מאלימות בארצות המוצא שלהם.

ובכל זאת, הטענה הזאת היא לא הדבר שהכי הפריע לי בספר.

איזהו היסטוריון?

מה שמטריד אותי באמת בספרו של ויינשטוק היא ההשלכה העמוקה של טענה זו – או ליתר דיוק, טענות מסוג זה – על השאלה מהי עבודת ההיסטוריון. ויינשטוק, היסטוריון יליד אנטוורפן שבבלגיה, עסק במחקריו הקודמים בישראל ובציונות, בתנועות פועלים יהודיות באירופה, בספרות יידיש, וכעת, בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

• " יותר משהטענה שלו בעייתית, זהו האופן שבו הוא שוטח אותה שיוצר אי נוחות גדולה בעת הקריאה. על אף המחקר ההיסטורי הנרחב שביצע, כך נראה, באיסוף וליקוט סטטיסטיקה ומסמכים ממגוון ארצות ותקופות, נדמה כי האופן שבו הוא מנתח את הממצאים מוכתב מראש בידי אג׳נדה פוליטית " יותר משהטענה שלו בעייתית, זהו האופן שבו הוא שוטח אותה שיוצר אי נוחות גדולה בעת הקריאה. על אף המחקר ההיסטורי הנרחב שביצע, כך נראה, באיסוף וליקוט סטטיסטיקה ומסמכים ממגוון ארצות ותקופות, נדמה כי האופן שבו הוא מנתח את הממצאים מוכתב מראש בידי אג׳נדה פוליטית.

כאן עליי להבהיר שאינני בשום אופן חושבת שעל ההיסטוריון להיות ״נקי״ או ״נייטרלי״ מעמדות פוליטיות (מובן שגם דעתי על ספר זה כרוכה באופן שלא ניתן להכחישו בעמדותיי הפוליטיות); להפך, אני חושבת שרבים מן האקדמאים – היסטוריונים ובכלל – שעבודתם היא המעניינת והרלוונטית ביותר, הן במחקר והן בחיי היומיום, הם כאלה שמחוברים לעולם סביבם, שמרגישים את הצורך להגיב על המתרחש ועל הנעשה בו ולהבין את שורשיו של מצב עכשווי באופן המעמיק ביותר שאפשר, דרך מחקר של העבר.

אלא שסוג העבודה שוויינשטוק עושה בספרו גוזרת דבר מה בעייתי הרבה יותר: היא יוצאת מנקודת הנחה שעבודת ההיסטוריון היא להצליח, בדיעבד, לאתר דפוסים רחבים, להשוות ולכמת ולהצליח להפוך את ההיסטוריה לקוהרנטית, לכידה, קלה לעיכול ולתמצות. מובן שבמקרים מסוימים זהו חלק מן העבודה.

אך לטעמי, כמי שאינה היסטוריונית אלא מתעניינת-מן-החוץ (כשם שהם, להערכתי, רוב קוראי הספר, שיצא בהוצאת ״בבל״ הקומוניקטיבית ולווה בראיון ארוך במוסף "הארץ"), עבודה היסטורית חייבת לשקף את מורכבותה של תקופה; להיות כנה גם, ובמיוחד, כאשר המציאות סותרת את האג׳נדה. ויינשטוק, למרבה הצער, עוסק בכתיבה סיסמאתית. אוסף ממצאיו כמו היה ידוע מראש מפתיחת הדבר. ההיסטוריה המסועפת של יהודי ארצות האסלאם, כמו כל היסטוריה, ראויה לטיפול מדוקדק יותר. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי