משה בתיבה: על הנקניקייה שייסדה את תרבות האוכל האמריקאית

רבים חושבים שהמזון המהיר הומצא בידי ריי קרוק, כשפתח את סניף מקדונלד'ס הראשון שלו בדס פליינס, אילינוי, בשנת 1955, אבל אם שואלים את לויד הנדוורקר, סבו נתן הנדוורקר ("נייתן" בהגייה אמריקאית) הוא שראוי לתואר, כפי שהוא מסביר בספרו החדש "נתן המפורסם" Famous Nathan)). בשנת 2014 הנדוורקר עשה סרט תיעודי בעל אותו השם.

 

נתן הקים את דוכן הנקניקיות שלו, המפורסמות של נתן (Nathan’s Famous), בשנת 1916, בפינת השדרות סרף וסטילוול בקוני איילנד. קראו לזה "נקודת חטיפה" (Grab Joint) – המונח "פאסט פוד", אוכל מהיר, הומצא רק בשנת 1950. "הביאו להם אוכל ותנו להם לאכול!", צעק נתן לעובדיו בזמן שהם תיזזו. לא היו תורים ליד הדלפק שלו, רק עדר רעב שזכה לשירות מעובדי דלפק שהגישו נקניקיות במהירות האור. בשנת 1916 נקניקיות כבר היו לשיגעון לאומי באמריקה: שחקן הבייסבול האגדי בייב רות התפאר בכך שהוא אוכל 24 במכה, בצד גלון (כ-3.8 ליטר) של לימונדה.

 

ממציא הריטואל האמריקאי הזה, נתן הנדוורקר, נולד בשנת 1892 בנארול, שטעטל בגליציה האוסטרית. משפחתו בת 13 הילדים היתה ענייה עד כדי ייאוש, ואביו של נתן, סנדלר חסר מזל, היה מחלטר כקבצן כדי להאכיל אותה. בגיל 11 מצא נתן עבודה במאפייה בעיירה סמוכה. הוא נהג לישון סמוך לתנור והיה צריך לקום כל לילה בחצות כדי להכין את הבצק. בגיל 19 כבר היה נתן על סירה בדרך לאמריקה, ושישה חודשים לאחר הגעתו, החל לעבוד במזנון במנהטן ששמו מקס'ז ביזי בי (הדבורה העסוקה של מקס).

 

כמה חודשים לאחר מכן, החליט נתן לקחת את אחד מבני דודיו ליום כיף בחוף הים. הם עלו על חשמלית מאושן פרקוויי לקוני איילנד, שוטטו בין האטרקציות המנצנצות של פארק השעשועים המפורסם בעולם וקנו קרקר ג'אק (Cracker Jack), חטיף שלעתים מכונה "הג'אנק פוד הראשון". מאז אותו היום, קוני איילנד נתקעה לנתן בראש.

 

באותה תקופה פחות או יותר  רצה נתן לעבוד עוד כמה שעות בסופי השבוע, זמן שבו העסקים במזנון של מקס היו חלשים. ואיזה מקום מתאים לכך יותר מאשר קוני איילנד? הוא ניגש למסעדה של פלטמן בשדרת סרף, מול הלונה פארק, "הלב של קוני איילנד", והשיג עבודה במטבח.

 

צ'רלס פלטמן, מהגר מגרמניה, היה כנראה הראשון שהגיש את הפאסט-פוד המדהים הזה, אי שם בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19: נקניקיית פרנקפורטר בלחמנייה חמה. היצירה של פלטמן לא נקראה "נקניקייה בלחמנייה" (hot dog), אלא "סנדוויץ דשונד" (dachshund) או "חמה ואדומה של קוני איילנד" (Coney Island red hot). שלא כמו נקניקיות הפרנקפורטר נטולות העור של היום, הנקניקיות של פלטמן היו מצופות במעי כבש, בדומה לברטוורסט, והן היו יוצרות רעש פצפוץ מספק כשהלקוח הרעב היה נועץ בהן את שיניו. ביום קיץ טוב, היה פלטמן עשוי להגיש כ-40 אלף סנדוויצ'ים של דשונד.  

 

בתוך זמן קצר, פרש הנדוורקר מעבודתו בעיר הגדולה ופתח חנות משלו בקוני איילנד. במהלך ערמומי, הוא הוריד את מחירי הנקניקיות שלו לחמישה סנטים בלבד, בהשוואה לעשרה סנטים  - מחירן של הנקניקיות של פלטמן. ואולם הדבר החשוב ביותר היה שנתן ניהל דלפק טייק-אווי, ולא מסעדה שבה יושבים, כמו אצל פלטמן. נתן לכד באינטואיציה את העתיד של הרגלי האכילה האמריקאים: לאכול על הדרך, בזול.

 

"ההתגלמות של המגוחך"

 

בתקופה שבה הפציע דוכן הנקניקיות של נתן, קוני איילנד, חצי אי ניו יורקי הסמוך לברוקלין, היה מקום רועש וקרימינלי שהתחרה במאורות החטאים של העולם הישן. בימיה הראשונים, משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה, היא התפרסמה באתרי ההימורים שלה, בבתי הבושת ובברים שפתוחים כל הלילה, שם מצאו את עצמם לקוחות לא זהירים מתערטלים מהמזומנים שלהם.

 

"זה מקום בוטה וזול, ההתגלמות של המגוחך, אבל זה גם משהו מעבר לזה", כתב הסופר רג'ינלד רייט קאופמן על קוני איילנד בשנת 1909. באותה שנה פקדו את קוני איילנד כ-20 מיליון מבקרים, ובהם גם פרופ' זיגמונד פרויד. קאופמן השווה את קוני איילנד לגראנד קניון ולמפלי הניאגרה: אבן דרך אמריקאית. היו בקוני איילנד שלושה פארקים: פארק סטיפלצ'ייס (Steeplechase), דרים-לנד (שנשרף בשנת 1911) ולונה פארק [הערת המתרגמת: לונה פארק – משמע פארק הירח – נהפך בעקבות הצלחתו ופרסומו לשם גנרי לפארק שעשועים ברחבי העולם].

 

בסטיפלצ'ייס כיכבו גלגל הרולטה האנושי ו"חבית האהבה", שבה הותקנה רצפה זזה שזרקה את הלקוחות אחד לעבר האחר, היישר עם כניסתם לפארק. בדרים-לנד היה את "ליליפוטייה", עיירה זעירה שיושבה בידי 300 ננסים, וקרקס שבו 27 אריות בניהולו של קפטן בונביטה.

 

הגלגל הענק בלונה פארק בקוני איילנד (צילום מתוך ויקיפדיה)

 

לונה פארק, לעומתם, היה "גן עדן חשמלי" שבו רבע מיליון נורות תאורה, "מעין 'מצרים הקטנה' מבחינה אדריכלית, חושנית באופן מעורר תיאבון", כפי שכתב ג'ון קאסון בספרו על קוני איילנד, "לשעשע את המיליון" (Amusing the Million). נוסף לכך היו גם מוזיאוני שעווה, גלגלי ענק ורכבות הרים שתוכננו כדי לגרום "לבחורה שלך לכרוך את זרועותיה סביב צווארך ולצרוח".

 

למתכננים של פארקי השעשועים של קוני איילנד היה רעיון גאוני: להפוך את ההמונים עצמם למופע הראווה. אנשים ברחו מיום העבודה לתוך ממלכה קרנבלית שבה מרבית הכיף עולה גרושים – החל בירי בצלחות חרס, דרך פריק-שואו במובן המקורי של המונח וכלה באטרקציה הפופולרית ביותר של קוני איילנד: ה"אינסניטריום" [הערת המתרגמת: שילוב בין המילה האנגלית insanity – אי-שפיות, ובין המילה סנטוריום, בית הבראה] של סטיפלצ'ייס.

 

שם, באינסניטריום, ליצן הלבוש כאיכר היה מקניט את הנשים בקהל בעזרת תופסן חשמלי, שאותו הצמיד בזהירות לאחוריהן. מיד אחרי שחושמלו, היו עוברות הנשים הצווחות מעל פתח אוורור שהיה מרים את חצאיותיהן. חלק מהלקוחות הזכרים היו נוהגים לבלות שעות באינסניטריום, כשהם שולחים מישהו מעת לעת להביא להם אוכל. במרכז הבמה ניצב עץ עם ענפי נקניקיות, חלקם מעוטרים בתחתוני נשים.  

 

האטרקציה המכובדת היחידה בקוני איילנד היו האינקובטורים לפגים שניהל ד"ר מרטין קוני, שהציל אלפי תינוקות באמצעות טכניקות רפואיות מתקדמות ב"מדגרה" שלו. כדי לראות את האינקובטורים היה צריך לשלם 25 סנט, אולם בסופו של דבר נאלץ ד"ר קוני להוריד את המחיר. בשנת 1940 הוא התלונן: "קוני איילנד הידרדרה כל כך שאפילו כדי לראות את התינוקות שלי, אנשים מתמקחים".

 

נקניקיות ב"סגנון" כשר

 

בשנת 1919 נהנה נתן ממזל יוצא דופן: תחנת רכבת עילית חדשה, ווסט אנד טרמינל, נפתחה בפינת שדרות סטילוול וסרף, 30 מטר מהחנות שלו. לאחר הנסיעה הארוכה ברכבת, כמעט כולם רצו לחטוף אחת מהנקניקיות בגרוש של נתן, לפני שפנו לחוף הים או לאטרקציות של סטיפלצ'ייס וללונה פארק. בדרך חזרה, המבקרים היו חוטפים עוד נקניקייה עם מיץ אננס או לימונדה – עוד מומחיות של נתן.

 

עם הזמן הרחיב נתן את הפעילות שלו, שהחלה לכלול גם המבורגרים, מאכלי-ים, קנישעס [מאפה אופייני למטבח היהודי המזרח-אירופי] ואפילו סנדוויץ' רוסטביף. הצ'יפס היה חשוב אצלו כמעט כמו הנקניקיות. נתן, שגילה יחס פנאטי כלפי איכות האוכל, היה עושה טיולים למדינת מיין בחיפוש אחר תפוחי האדמה הטובים ביותר, ואף היה עשוי לקנות לעתים יבול שלם של חווה כלשהי אם התרשם מטיבו.  

 

 

חשדות עממיים כלפי טיבן של נקניקיות רווחו אפילו בשנת 1916, השנה שבה פתח נתן את הדוכן. הם נבעו בעיקר מהרומן מכווץ-הקיבה של אפטון סינקלר, "הג'ונגל", משנת 1906, שתיאר בפירוט את נהלי העבודה הבלתי סניטריים של בתי מטבחיים בארצות הברית. לכינוי “Hot Dog” זכתה הנקניקייה לראשונה כשכינה אותה כך הקריקטוריסט טד דורגן, שבערך באותו הזמן שבו יצא לאור ספרו של סינקלר, אייר סדרת קריקטורות של נקניקיות שכותרתה "הוט דוגס" [מילולית: כלבים חמים] - משחק על השמועה העממית שנקניקיות הפרנקפורטר יוּצרוּ מבשר כלב ומשאר מרכיבים קשים לעיכול.

 

בתגובה להלך הרוח הציבורי הזה, החליט נתן לאחוז את השור בקרניו והעמיד שלט שעליו הכיתוב "ללא בשר סוס!" בכניסה לחנות שלו (זו בהחלט היתה אפשרות סבירה: לפחות מפעל אחד מגרינפוינט נהג לספק לקוני איילנד נקניקיות מבשר סוס). והיה חידוש נוסף: נתן, שהמוסד שלו נעדר פיקוח רבני, הכריז שנקניקיות הפרנקפורטר שלו מבשר בקר היו "בסגנון כשר" – מונח גאוני שנועד להרגיע את הלקוחות היהודים שלו.  

 

איך נתן התגייס ללחימה

 

נתן דאג באופן אובססיבי לאיכות של האוכל והשירות. בהתחלה הוא ישן בחנות – לעתים קרובות על שקי תפוחי אדמה – והיה מתעורר כאשר הלקוח הראשון צלצל בפעמון בבקשה לשירות, לפעמים בשלוש או ארבע לפנות בוקר. הוא ואשתו, שעבדה לצדו, בילו כמעט את כל שעות הערות שלהם בחנות. עם הזמן, גם נעשה איש שיווק ממולח: בזמן חגיגות מיוחדות הוא היה מחלק נקניקיות חינם ודואג שהן יהיו גדולות יותר מבדרך כלל, כדי שהלקוחות החדשים, ההמומים מגודלן של נקניקיותיהם ומטעמן המעולה, יחזרו שוב בקרוב.  

 

 

המאכל האמריקאי המסורתי (צילום: תינקסטוק)

 

נתן שילם לעובדיו היטב, חילק בסתר נקניקיות חינם לאלה שלא יכלו לשלם ושכר וקידם עובדים ממיעוטים אתניים. ואולם, הוא היה אדם שקשה לחבב, כפי שלומד הקורא מספרו של הנדוורקר. הוא היה בוס שדגל במיקרו-ניהול ושחשד בכל עובד שהיה לו סינר נקי – "הוא לא עובד די קשה", נתן נהג לחשוב לעצמו.

 

עוד נהג לבדוק את פחי האשפה באופן אובססיבי כדי לוודא שלא זרקו אוכל שלא היה צריך להיזרק, וכמו כל בעל מסעדה, היה משגיח על העובדים כמו נץ כדי שלא יגנבו ממנו. אחת הסיבות לכך שמסעדנים מעדיפים לשכור קרובי משפחה, מציין הנדוורקר בספרו, היא שהם חושבים שקרובי משפחה יגנבו מהם פחות מאשר אנשים זרים. ובכל זאת, נכדו של נתן, סטיב, מציין שנתן "לא אהב הרבה מהאנשים במשפחה... הוא ראה בהם עצלנים, לא-חרוצים או כאלה שמנסים להתחמק מאחריות".

 

העובדים היקרים ביותר של נתן היו סוסי עבודה כמוהו, אשר בעונת הקיץ עמלו שבעה ימים בשבוע, עשר שעות ביממה. למוסר העבודה שלו היה גם צד טרגי: אחותו של סידני הנדוורקר, רוזי, נכנסה להיריון בזמן הלא נכון, בעונת השיא. היא ניסתה לעשות לעצמה הפלה ביתית, פיקששה את ה"ניתוח" ומתה בבית החולים של קוני איילנד.

 

במהלך מלחמת העולם השנייה, המקום של נתן היה נקודת האור היחידה בקוני איילנד, פשוטו כמשמעו. שאר המקומות הואפלו משום שסירות U גרמניות שוטטו לאורך החוף האטלנטי. אלא שנתן שכנע את הממשלה שהוא יוכל לסגור את העסק שלו בתוך 60 שניות במקרה של התקפה, וכך הותר לו להישאר פתוח 24 שעות ביממה, בעת שפארקי השעשועים והברים של קוני איילנד היו אפופים חשכה.  

 

העבודה המייגעת ביותר אצל נתן היתה, ככל נראה, לספור מטבעות, לא רק משום שהם היו מזוהמים בדרך כלל – מצופים בחול, בשמן שיזוף ובשומן – אלא כיוון שבימים שלפני המלחמה היו צריכים לספור את המטבעות ביד ולגלגל אותם לתוך צינורות מנייר כדי להפקיד אותם בבנק. הפעילות הזאת היתה מתרחשת בסוף הקיץ, בעיקר בידי בניו של נתן, שהיו עוסקים בה במשך שעות, בחדר האחורי החם והחשוך של החנות.

 

אותם בנים, מוריי וסול, שירתו שניהם במלחמת העולם השנייה, ואחרי שחזרו הביתה, היו ליורשים לכאורה של האימפריה של נתן. סול היה קומוניסט מדופלם, מוריי היה פרנקופיל נלהב וחובב של המטבח הצרפתי. מוריי פיקח על ההתפשטות של נייתנ'ז למקומות מחוץ לקוני איילנד, ואילו סול עזב את החברה בשנת 1963 כדי להפעיל את דוכן הנקניקיות סנאק-טיים במרכז מנהטן. את הדוכן, בשדרה השמינית פינת רחוב 34, החליפה בשנות ה-70 חנות פורנו, אולם עד אז סול כבר הספיק לראות ממנו רווח נאה.

 

את קוני איילנד של היום נתן בקושי היה מזהה. האם מישהו מתחת לגיל 50 מכיר בכלל את השמות ג'ימי דורנט ואדי קנטור, צמד השירה והריקוד המפורסם ביותר של קוני איילנד? בשנת 1966 הרס פרד טראמפ, אבא של דונלד, את פארק סטיפלצ'ייס.    

 

כבר בזמנו של נתן, השתלט רוברט מוזס, האויב הגדול ביותר של קוני איילנד, על חלקים גדולים מהפארק כדי לבנות יחידות דיור מוקפות בחלל ריק: מוזס רצה רוגע פסטורלי להמונים, ולא את השעשועים העממיים והוולגריים של קוני איילנד. ואולם, מוזס לא ניצח לחלוטין. כיום, הרוח הרועשת של קוני איילנד הישנה ממשיכה לחיות ברכבת ההרים במקום, הציקלון, ובעמותת קוני איילנד ארצות הברית, דרך מצעד בתולות-הים שלה והפריק-שואו של קרקס מופעי-השוליים בחוף הים שהיא מציגה. וגם, לא פחות חשוב מכך,  באמצעות תחרות אכילת הנקניקיות של נייתנ'ז, אשר מציינת השנה את יום ההולדת ה-100 של "המפורסמות של נתן". תבדקו אותה ביום העצמאות וקנו לעצמכם נקניקיה על הדרך, לזכר הימים ההם.   

 

* דיוויד מיקיקס הוא סופר ופרופסור לאנגלית באוניברסיטת יוסטון. הוא מתגורר בברוקלין וביוסטון. ספרו האחרון הוא: "אנשי בלו: איך הפך סול בלו את החיים לאמנות" (Bellow’s People: How Saul Bellow Made Life Into Art).

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8