משחק הזיכרון

בואו נצא למסע בזמן, אל יום חמישי, כ"ו בניסן תת"ח, 9.4.2048: שבוע לפני יום העצמאות ה-100 למדינת ישראל, 105 שנים ועשרה ימים לפרוץ מרד גטו ורשה, 109 שנים, חמישה חודשים ו-20 יום מליל הבדולח. בישראל לא נותרו עוד ניצולי שואה. מובילי הדעה ומעצבי התרבות במדינה הינם, כרונולוגית, דור רביעי לשואה.

ברשותכם, הנה תזכורת לתהליך שהוביל אותנו ליום הזה: הרבנות הראשית אמנם הציעה ב-1949 לקבוע את יום הזיכרון לנספים בשואה בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, מתוך ראיית השואה כיום של חורבן לאומי, אך ב-1951 הנהיגה הכנסת את יום השואה ומרד הגטאות וקבעה אותו בכ"ז בניסן. ב-1959 שונה שמו ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. אלה לא היו חילופי נוסח גרידא והתאריך שנקבע ליום זה - כ"ז בניסן - גם הוא אינו מקרי: הוא מתקיים בתווך שבין פריצת המרד בגטו ורשה לבין יום העצמאות, ובאמצע נמצא חג הפסח, חג החירות.

אולי הרמטכ"ל יפיץ סיסמאות ניו אייג'? (פלאש90)

מאז שכונן יום זה הודגשה החשיבות של בניית אתוס גבורה, שיהלום את המעבר משואה לתקומה. לא יום אבל ומספד על חורבנה של יהדות אירופה, לא יום שירמוז חלילה על צאן שהובל לטבח. היתה כאן כוונת מכוון למַצֵב את השואה בתודעה הקולקטיבית על מדף הגבורה: שכנה לסיפור דוד וגליית, המכבים, בר כוכבא והפלמ"ח.

בנאום המפורסם שנשא הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ביום הולדתה השמיני של מדינת ישראל, נאום שכותרתו "קול דודי דופק", הוא טבע את האבחנה המכוננת והגאונית בין ברית גורל לברית ייעוד. בעוד האדם והקבוצה שאליה הוא משתייך נידונים ללא בחירה לברית הגורל הקושרת אותם יחדיו (מין, גזע וכדומה), הרי ברית הייעוד היא אותה מטרה הנבחרת על ידי הקבוצה להיות המכנה המשותף שמגדיר אותה. אם תרצו, זו הבחנה בין סיבה לתכלית.

בעיני רבים, השואה הינה ברית הגורל של מדינת ישראל. תפישה זו רואה בשואה את הסיבה ואת ההצדקה לא רק להקמתה של המדינה, אלא גם למעשיה ולהתנהלותה במשך השנים. מדינת קורבנות השואה תבעה לעצמה מעמד מוסרי ומעשי ייחודי: לא הדין הבינלאומי והמוסר האוניברסלי הם נר לרגלינו, אלא צדקת המעונים ונקמת המועלים באש. אך מה יקרה לברית זו 103 שנה לאחר תום השואה?

עתיד 1: נצמדים לגורל
ב-2020 תחליט "מפלגת הלאום", שתרכיב אז את הממשלה כמעט לבדה, על ציון יום הגבורה שיחליף את יום השואה, ויעלה על נס את גבורתם של האנשים שלמרות הפגיעה בהם, הרימו ראש והקימו מדינה: אנוסי ספרד, ניצולי שואה, אסירי ציון, נכי צה"ל, מגורשי גוש קטיף ומופגזי הקטיושות והקסאמים. הסתלקותם של אחרוני הניצולים מן העולם תאפשר עוד שלב בהשטחת הסיפור ורידודו לאתוס של "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לא טראומה אישית וקולקטיבית, לא עינוי נפשות של שני דורות לפחות, לא אסון קטסטרופלי שהנפש לא יכולה להכיל, לא עינויים וזוועות עולם - אלא סיפור נוסף של גבורה יהודית.

עתיד 2: מחפשים ייעוד מתחת לפנס
עם עליית מפלגת ככל האדם לשלטון ב-2020, יוכרז על הפיכת יום השואה ליום החמלה: היום שבו צאצאי קורבנות השואה (יהודים ולא יהודים כאחד), אותו אירוע המסמל את שיא השתוללות הרוע, השנאה והפגיעה באחר, מובילים ברחבי העולם יחד עם קורבנות אחרים - שחורים, ארמנים, פלשתינאים, דרום סודנים ועוד - יום של אי אלימות, חיבוק מביא שלום ודממה נושאת תקווה.

בלִיל של מלל היפי-בודהיסטי-ניו-אייג'י משמש כבסיס הרעיונאי הרעוע של אירוע זה. כשישאלו את אנשי המפלגה אם אין בהשוואת השואה לשאר פגיעות שבעולם מעין חילול הקודש, הם יישענו בתשובתם דווקא על נכדו של רש"י, לו מיוחסת ההצעה לתקן את ההגדה של פסח ולומר בערב הפסח "שפוך אהבתך על הגויים" תחת הנוסח הישן "שפוך חמתך על הגויים", המעורר לטענתם עוד תוקפנות והמשך הבידול וההסתגרות.

הסתלקותם של אחרוני הניצולים מן העולם תאפשר עוד שלב בטשטוש הייחוד היהודי של המדינה ושל הטעם המרכזי להקמתה. ברית הגורל תלך ותתעמעם, והשואה תיתפש כעוד אירוע גזעני. ההיגיון לבקש הצדקה וטעם לקיומה והתנהלותה של המדינה על סמך השואה ייראה מופרך כמו הניסיון להיתלות בחורבן הבית, בגירוש ספרד או בסופות בנגב.

עתיד 3: חיפוש אחר ייעוד ראוי
בעשר השנים הבאות יחל תהליך חברתי מרתק, של חיפוש אחר ייעוד וחזון למדינת ישראל, שאינו נשען על היצמדות לשואה כסיבת קיום אך מבלי לאבד את הכוונה והצורך לראות במדינה בית יהודי. לכן, עם עליית מפלגת השפיות לשלטון ב-2020, יוחלט על הענקת צביון חדש ליום השואה והוא ייהפך ליום (נא למלא) משמעותי וראוי.

אז איזה עתיד נבחר? שני הראשונים, המושתתים על גורל לאומני (הראשון) או על ייעוד רוחני-אוניברסלי (השני), מוכנים על המדף: אפשר לקנות, לחמם ולהגיש. והעתיד השלישי? הוא עוד לא קיים. אותו צריך לכתוב בעצמנו. מה יהיה החלום שיוביל אותנו לייעוד המשותף כאן? את החזון הזה עלינו לחפש, להמציא ולבנות בעמל, בזיעה ובעיקר באמונה. העיקר שלא ייכתב בדם.

הכותב הוא פסיכולוג קליני .