תעניות וצומות, תפילות פרטיות והמוניות, לימודי משניות - דבר לא עזר; גוש קטיף פונה. אמילי עמרוסי על הרגע שבו נסגרו השמים
בכ"ג באב תשס"ה היה נדמה שענני הסתיו, שהקדימו באותה שנה, סוגרים על השמים. היה חם מאוד, אבל השמש הסתתרה. באותו יום חפרו באדמת גוש קטיף והוציאו ממנוחת עולמים 48 מתים. שבועיים אחר כך, בז' באלול, השמים כבר היו נעולים. ביום ההוא ירד מחסום כיסופים בפעם האחרונה, ותוכנית ההתנתקות הושלמה.
כשהשמש הסתתרה. פינוי נוה דקלים (פלאש90)
זה לא היה סתם סיפור טלוויזיוני עצוב או סרט נוגע ללב: אלה היו התפילות שלנו, שקרעו את מיתרי הגרון והנפש במשך שנה ויותר, שעלו והסתלסלו למעלה, מפותלות כמו מקדח ענק המבקש לבקוע רקיעים, ולבסוף התנגשו בחומה אטומה וצנחו מיואשות בחזרה למטה. התפללנו, אוי כמה שהתפללנו. תמיד בעיניים רטובות. נהרות של דמעות הרטיבו את החולצה. היו תעניות וצומות. היו עצרות תפילה שבהן קרעו קריעה בבגד ותקעו בשופרות וצעקו. היו תפילות המוניות בכותל ובקבר רחל ובבית הכנסת בנוה דקלים ובאגם של הגוש ואיפה לא. היו תפילות פרטיות עם הפצרות ונדרים; היו כינוסי תפילה עוצמתיים של רבנים גדולים ואנשי תורה. היו תפילות של תינוקות של בית רבן ולימוד משניות ותהילים לילדים. היו תפילות נשים: עשרות אלפי שפתיים מבקשות ליד נרות השבת, מתחננות מעל קערת הבצק ולפני הפרשת חלה, מוסיפות "אנא" בתפילת הלחש.
" אי אפשר היה להאמין שמכונת ההרס אכן תדהר ותפרק רפתות ומדרכות וגני ילדים ובתי מדרש וחנויות וברושים ומרפאות וחצרות וחממות, ושמפעל של 30 ומשהו שנה יקרוס ברוח כמו מגדל קלפים. אי אפשר היה לדמיין שאכן יועלו המשפחות החלוציות האלה על אוטובוסים, בדרך אל הלא נודע, פליטים בארצם "
כך, במשך יותר משנה של מאבק, נעשו ניסיונות של העולם הזה לדחות את הגזירה - הפגנה, מחאה, בג"ץ, כנסת; וניסיונות שברוח, לתפוס באחת מרגלי כיסא הכבוד - לזעוק, לבקש, להפיל תחינה. אלה ואלה לא צלחו. כשהקדירה הגדושה מעשים התנפצה והתברר ששום דבר ארצי לא יכול להשתנות, קיווינו שלפחות מנחת התפילה תתקבל, שיקרה נס, שיחלוף איזה בוהק שמימי שישנה את הכול: משהו עם הפלסטינים, חרטה של הרגע האחרון של אריאל שרון, רעידת אדמה. מעלית הבקשות עלתה מהאדמה אל השמים, עמוסת הפצרות, עתירות, הרעפות, תחינות ותחנונים. וכמו שעלתה - כך ירדה.
שלושה שבועות לפני שפקעה בועת התפילות והכול נחרב, כרעתי ללדת את בני בכורי. בברית שלו אמרתי שגם עקידת יצחק נמנעה ברגע האחרון ממש, כשהמאכלת מעל הצוואר - וגם אנו עוד בטוחים שהאיל יצוץ מהסבך. שלא תישלח היד אל הנער. היה ברור שמשהו יקרה והבולדוזר ייעצר. לא, זה לא היה קשור למשאלת "היה לא תהיה" של הרב מרדכי אליהו זצ"ל - זה התבקש גם בעיניים חילוניות. אי אפשר היה להאמין שמכונת ההרס אכן תדהר ותפרק "להבות אדומות אוחזות בשטיח, זכוכיות החלון מתחילות להתנפץ, עשן סמיך מכסה את המחשב, את הספרים והקלסרים, השיעול מתחיל להתגנב במעלה הגרון". דווקא בתשעה באב נפתחו השמים למשפחת גרוס
אבל תסריט הבלהות התממש. 26 יישובי גוש קטיף וצפון השומרון נמחקו. החיים והמתים נעקרו מאדמתם. צה"ל פינה את הבסיסים וזחל על גחונו החוצה. שום נס לא קרה. שום איל לא הופיע מן הסבך. לילדים אמרנו שהתפילות התקבלו, נשמרו אי שם, ובטוח שיועילו למשהו אחר; שאולי התפילות יחזרו ויירדו על ראשינו כגשם של ברכות; שלפעמים מותר לאבא לומר "לא" לילד, למען הילד; שהתוכנית האלוקית נסתרת מעינינו הקטנות, ובטוח שסופה לטובה. בשקט שאלנו: לטובה? איזה טוב יכול לצאת מזה?
לעולם לא אבין. עמרוסי
יום אחרי יציאת עזה נערכו חגיגות פלסטיניות המוניות על חורבות היישובים, וכל בתי הכנסת חוללו והועלו באש. יממה אחרי כן הופגזו שדרות ונתיבות במטח קסאמים. שישה חודשים אחר כך נורה לראשונה גראד לעבר אשקלון. חמישה חודשים לאחר ההתנתקות השתלט חמאס על הרצועה. תשעה חודשים לאחר ההתנתקות נחטף גלעד שליט. שלוש שנים ושלושה חודשים לאחר שהורד מחסום כיסופים חזרנו אל יישובי הגוש כדי להגן על הנגב במבצע "עופרת יצוקה". באחד מבתי הכנסת החרבים של הגוש נערכה תפילת מנחה.
אני עדיין לא מבינה מדוע נסגרו אז שערי השמים. מדוע לא התקבלו התפילות, הצעקות, הדמעות של טובי הבנים והבנות. מדוע הושבו פנינו ריקם. אני עדיין לא מבינה, וייתכן שלעולם לא אבין, אבל נדמה לי שבדיוק בכך נבחן האדם המאמין. האמונה בבורא עולם ובהשגחתו אינה תלויה בדבר. גם האהבה אליו.
אמילי עמרוסי היא סופרת ועיתונאית 'ישראל היום'. תושבת טלמון, אם לשלושה ילדים. לשעבר דוברת מועצת יש"ע.
עוד בבית אבי חי
