אחד בפה ואחד בלב

מיתיבי: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כ"ג, כ"ד) - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? ת"ל: "כֹּל נְדִיב לֵב" (שמות ל"ה, כ"ב). שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב (שבועות כ"ו, ע"ב).

תרגום:
מקשים (על דברי שמואל): "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כ"ג, כ"ד) - אין לי (חייב) אלא (מי) שהוציא (שבועה) בשפתיו, (אם כך) גמר בלבו (להישבע) מנין (שהוא חייב)? תלמוד לומר - "כֹּל נְדִיב לֵב" (שמות ל"ה, כ"ב).

הקשר:
המשנה החמישית בפרק השלישי של מסכת שבועות מגדירה סוגים שונים של "שבועת ביטוי", שהעובר עליהן - כלומר, מי שאינו עומד בשבועתו - חייב בקורבן חטאת "עולה ויורד" (כזה שערכו משתנה לפי היכולת הכלכלית של המקריב). במהלך הדיון התלמודי במשנה זו עולות עמדות שונות לגבי משמעותה של "שבועת ביטוי". אחת מאלה היא עמדתו של האמורא שמואל: "גמר בלבו (להישבע) - צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: 'לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם' (ויקרא ה', ד')". כנגד עמדה זו מעלה התלמוד שתי קושיות, שהאחרונה ביניהן היא זו הנידונה כאן.

דיון:
מה ההבדל בין "גמירוּת הלב" ל"ביטוי שפתיים"?

מיתיבי: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ", אין לי אלא שהוציא בשפתיו - כאמור לעיל, שמואל קובע שכדי שלשבועה יהיה תוקף מחייב עליה להיאמר בקול, או בלשון המקרא - "לבטא בשפתיים". הפסוק שעליו מסתמך שמואל בדבריו מזכיר את השורש בט"א פעמיים: "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה', ד'). השורש בט"א מופיע במקרא שלוש פעמים נוספות (במדבר ל', ז'; במדבר ל', ט'; תהלים ק"ו, ל"ג), ומכולן עולה שמשמעותו דיבור ממש. מתוך כך ברורה עמדתו של שמואל ומובנת: הפסוק העוסק בשבועה מגדיר אותה כביטוי קולי ומילולי.

למרות זאת מקשה התלמוד על עמדה זו. הקושייה הראשונה מועלית באמצעות מדרש: "מיתיבי (מקשים): בשפתיים - ולא בלב, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: 'לכל אשר יבטא האדם בשבועה' (ויקרא ה', ד')". פשט התורה מלמד, לכאורה, שביטוי בשפתיים הוא הנחשב כשבועה, ומחשבה או רצון השמורים בלב אינם כלולים בכך. למרות זאת יודע המדרש שגם "גמר בלבו" נחשב כשבועה והוא מחפש לכך מקור (על כך מרמזת השאלה "מנין?"), שאותו הוא מוצא בסיום הפסוק מויקרא. נדמה שמדרש ההלכה מדגיש בפסוק את המילה "לכל" ומבקש ללמוד ממנה הרחבה של הפועל "יבטא" גם אל מעבר לביטוי מילולי בקול.

המדרש סותר את דברי שמואל: הוא טוען שגם "גמר בלבו" להישבע נחשב כמי שנשבע בקול, ואילו שמואל מחייב שהשבועה תיאמר בפה ממש. את הסתירה הזו מנסה ליישב רב ששת, אך התלמוד אינו "נכנע" ומקשה שוב על שמואל, ממקור אחר. זו הקושייה הנידונה כאן.

הפסוק שאותו דורש מדרש ההלכה הנידון כאן לקוח מן החוק התורני העוסק בנדרים. המילים "מוצא שפתיך תשמור ועשית" אינן יכולות להיות חדות יותר - מילותיו של אדם מחייבות אותו, הדברים היוצאים בקול משפתיו מגדירים את מעשיו העתידיים וכובלים אותו ואת סביבתו לדרך מסוימת.

הדברים נכונים בכל דיבור, אבל באופן מיוחד הם נכונים בשבועה, שבעולם העתיק יוחס לה כוח כמעט מאגי ליצור מציאות ולשנותה (וראו למשל בבבלי גיטין ל"ד ע"ב-ל"ה ע"א וכן ב"דף השבועי" שעסק בנושא זה).

הפה הוא השער שבין ה"אני" ל"אחר" ובאמצעותו מתגלה לעולם נפשו של האדם הדובר. המילים שאדם אומר הן החיבור בין שאיפותיו, רצונותיו, פחדיו ורגשותיו - הנסתרים מעין כל - ובין האנשים שסביבו. הדיבור, אם כן, הוא החלון של החברה האנושית אל הנפש. אלוהים, בוחן כליות ולב, אולי יודע את שיש בנפשו של אדם ומכיר בגמירוּת הלב שלו, אבל החברה האנושית ערה לאלה רק כשהם מבוטאים בקול הנשמע לאוזני אדם. ייתכן שזה העיקרון שעומד מאחורי טענת שמואל: השבועה נועדה להשפיע על האדם הדובר ועל הקהילה שבה הוא חי, ולכן יש צורך בביטוי מילולי שלה. אם כך, המדרש אינו מסכים לעיקרון זה ומבחינתו השבועה היא מעשה אישי-דתי שבין אדם ואולהיו.

גמר בלבו מנין? ת"ל: "כֹּל נְדִיב לֵב" (שמות ל"ה, כ"ב) - גם כאן המדרש מבין את פשט הפסוק אך מנסה ליישבו עם עמדה ראשונית אחרת, הטוענת ש"גמר בלבו" להישבע נחשב כמי שנשבע ממש, והוא מוצא לעמדה זו סימוכין בפסוק אחר. המדרש לומד מן הביטוי "נדיב לב" (שמות ל"ה, כ"ב) כי יש נדיבות שהיא בלב בלבד, ועל כן, לטענתו, יש גם שבועה שהיא בלב בלבד. בניגוד לדברי שמואל, מדרש הלכה זה מבין שיש משמעות מחייבת גם ל"דיבור פנימי" של אדם עם עצמו, בלבו. כלומר, לא רק מילות השבועה המבוטאות בקול ויוצאות משפתיו של אדם אל העולם הן המחייבות את האדם, אלא גם גמירוּת הלב - ההחלטה הפנימית להישבע, גם אם אין לה ביטוי חיצוני כלשהו - מחייבת באותה המידה.

מעניין לשים לב לכך שהפסוק שממנו לקוח הביטוי אינו מדבר על נדיבות כעל רגש או רצון שבלב, אלא על נדיבות הנגלית במעשים ממשיים, בתנועות גופניות, בנתינה ממשית: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (שם, שם). איני יודעת אם המדרש מוציא את הביטוי מהקשרו בפסוק בכוונה תחילה, אבל נדמה לי שהפער בין פשט הפסוק לבין מה שלומד ממנו המדרש מעלה תהיות על תמימותו של המדרש ועל ריבוד כוונותיו.

כאשר חנה, אם שמואל, באה למקדש בשילֹה להתפלל לבן היא אינה מוציאה קול: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שמואל א' א', י"ג), בשל כך טועה עלי הכהן בכוונותיה וחושב אותה לשיכורה. על טענה זו עונה חנה: "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה' " (שם, ט"ו). חנה אינה זקוקה לדיבור ממשי, לביטוי שפתיים, כדי להביע את משאלתה, שכן אלוהים בוחן כליות ולב ויֵדע לשמוע גם כשהיא מדברת אל לבה. בני האדם, כפי שמדגים עלי, אינם כאלה. לנו אין כלים לבחון את לבו של אדם ואת כוונותיו הנסתרות. השפה, ככלי תקשורת בינינו לבין אחרים, היא הדרך שלנו להסביר, לבקש, להבטיח. היא הדרך להגדיר - לנו ולאחרים - מחשבות ורגשות. במערכת היחסים האנושית נדיבוּת הלב חשובה וכמוה גם גמירוּת הלב, והדעת אבל השפעתן על המציאות קטנה יותר מזו של ביטוי השפתיים, של המילה הנאמרת. נדמה לי כי בסופו של דבר דעתו של שמואל מתקבלת: בענייני שבועה, הדיבור קובע ולא גמירוּת הלב.