אז מי פה באמת הקורבן?

ר' שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין? כבשי עצרת שלמים נינהו! אלא, שעירי עצרת - למה הן באין? על טומאת מקדש וקדשיו. נזרק דמו של ראשון, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה. אמור מעתה: ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב (זבחים ו ע"ב)

תרגום:
ר' שמעון אומר: כבשי עצרת (הכבשים שמקריבים בחג השבועות), למה הם באים (מה סיבת הקרבתם)? (עונה התלמוד:) כבשי עצרת (קורבן) שלמים הם (חלק מקורבן החג)! אלא (כך היה על ר' שמעון לשאול): שעירי עצרת (קורבנות העיזים של חג השבועות) – למה הם באים? (לכפר) על טומאת המקדש וקודשיו. נזרק דמו של (הקורבן שמועלה) ראשון (ובכך נעשתה כפרה על טומאת המקדש וקודשיו), (הקורבן ה)שני למה קרֵב? (הוא בא לכפר) על טומאה שאירעה בין זה (הקורבן הראשון) לזה (הקורבן השני). אמור מעתה: ראויים היו ישראל להקריב קורבנותיהם בכל עת ובכל שעה, אלא שחיסך הכתוב.

הקשר:
המשנה הראשונה של מסכת זבחים עוסקת בקורבנות שנשחטו "שלא לשמם", כלומר - הבהמה הוקדשה לשם קורבן מסוג אחד אך הזובח עצמו כיוון לקורבן מסוג אחר. המשנה קובעת כי קורבן כזה כשר כשלעצמו אך בעליו אינו יוצא בו ידי חובתו ועליו להביא קורבן אחר. מטענה זו עולות שאלות משמעותיות על הקשר שבין הקרבת קורבנות וכפרה על חטאים ובתוך הדיון התלמודי בשאלות אלה מופיע הקטע שיידון כאן.

דיון:
כיצד ניתן להימנע מהיסחפות לתחושת האשמה הנצחית שמזמנת המחויבות הדתית?

שעירי עצרת - למה הן באין? על טומאת מקדש וקדשיו –
על קורבן החטאת של יום הכיפורים נאמר במפורש בתורה שתפקידו לכפר על הטומאה שפגעה במקדש במהלך השנה: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ויקרא טז, 16). קורבנות החטאת המוקרבים בשלושת הרגלים (ביניהם גם עצרת, חג השבועות) ואלה המוקרבים בראשי חודשים אינם מוסברים בתורה אך חז"ל הבינו שגם הם מכפרים על טומאת המקדש וקודשיו, ור' שמעון אף מסיק מכך מסקנה מעניינת: "קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה ...כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרות בכל חודש וחודש" (תוספתא שבועות פ"א ה"ג).

פירוט קורבנות המועדים נמצא בשני קבצים עיקריים בתורה – בספר במדבר ובספר ויקרא. מן ההבדלים בין שני המקורות לומד ר' שמעון שמדובר בשני ציוויים שונים: "כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר" (משנה מנחות ד:ג). כלומר, רשימת הקורבנות הנזכרת בספר במדבר, הוא "חומש הפקודים", מיועדת לביצוע בתקופת המסע במדבר ואילו רשימת הקורבנות הנזכרת בספר ויקרא, הוא "תורת כהנים", אינה מועדת לביצוע מיידי במשכן המדברי אלא מובאת כהוראה עתידית. בהמשך דבריו מבהיר ר' שמעון את כוונתו: "משבאו לארץ קרבו אלו ואלו". כלומר, עם ההגעה לארץ יתווספו הקורבנות מויקרא על אלה שנזכרו בבמדבר ואלה גם אלה יוקרבו בבית המקדש.

קורבנות חג השבועות נזכרים אף הם בספרים ויקרא ובמדבר. בכל אחד מהם מצוּוים ישראל להקריב "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד", אולם במקור אחד נאמר שמטרת הקורבן היא "לחטאת" (ויקרא כג, 19) ובמקור השני מוסבר כי מטרתו היא "לכפר עליכם" (במדבר כח, 30). מכך למדו חז"ל כי בחג השבועות יש להקריב שני קורבנות שעירים, אשר מטרתם לכפר על עבירות הטומאה במקדש.

נזרק דמו של ראשון, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה –
שני קורבנות הבאים לכפר על חטא אחד יוצרים בעיה לוגית, אך לא פחות מכך גם קושיה דתית – אם הקורבן הראשון מכפר על החטא שלשמו הוקרב, מדוע יש צורך גם בקורבן השני? האם יש כאן ציווי עודף? האם מורה אלהים על מעשה סתמי שאין בו צורך אמיתי? ר' שמעון מעלה אפשרות לפיתרון: השעיר הראשון מוקרב כדי לכפר על עבירות הטומאה שנעשו במקדש מאז ראש חודש סיוון (שאז הוקרב שעיר בפעם האחרונה), אבל השעיר השני מוקרב כדי לכפר על עבירות הטומאה שנעשו מאז הקרבת השעיר הראשון.

תשובה זו אמנם פותרת את שתי הבעיות שהועלו לעיל אבל מייצרת קושיות חדשות: האמנם עבודת המקדש מאפשרת כמות רבה כזו של מעידות ועבירות של טומאה, בזמן כל-כך קצר? האם בדקות המעטות מאז הוקרב השעיר הראשון כבר ייתכנו טומאות שיצדיקו את הקרבתו של השני? ואם התשובות חיוביות, מדוע שלא יוקרב מיד גם שעיר שלישי כדי לכפר על עבירות הטומאה שאירעו בזמן הקרבת השני ולאחריו? וכיצד יכופרו הטומאות שחלו במהלך הקרבת השלישי? וכן הלאה וכן הלאה.

נדמה לי שמובעת כאן גישה חרדתית לדת, על-פיה בית המקדש, ואולי החיים הדתיים בכלל, צריכים להתנהל מתוך בהלת-טומאה וחרדת-חטא, ושמירת המצוות מצוירת כסוג של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD).

 אמור מעתה: ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב –
את המשפט המסכם של ר' שמעון ניתן לקרוא בשתי דרכים: כמאמר אחד או כשתי אמירות המשלימות זו את זו. ההבדל בין שתי הקריאות טמון במשמעות המילה "אלא": בקריאה הראשונה משמשת מילה זו כביטוי של סייג שמתייחס למילים שלפניו, ובקריאה השנייה היא משמשת כמילת היפוך המוסבת הן על המשפט הקודם לה והן על הטעם שניתן לעיל להקרבת השעיר השני.

כאשר קוראים אמירה זו בנשימה אחת ניתן להבין שמן הדין היה צריך להקריב קורבנות "בכל עת ובכל שעה" כדי לכפר על החטאים המצטברים מרגע לרגע, אבל מיעטה את דרישותיה לשני שעירים בלבד. כלומר, בעיקרון מחויב אדם מאמין לחיות בתחושת חוסר-נחת תמידית מטהרתו ולפתח חרדת-חטא עמוקה וטורדת, אך התורה סייגה את הפרקטיקה הנגזרת מכך – הקרבת קורבנות ללא הרף. מדוע בחרה התורה למעט את דרישתה לקורבנות כאן? אולי מפני שהיא "חסה על ממונן של ישראל" (בבלי מנחות עו ע"ב) ואין היא רוצה שישחתו (וישחטו) את כל הונם על המזבח.

כאמור לעיל, ניתן לקרוא את האמירה המסכמת של ר' שמעון גם באופן אחר: מן ההבנה שהקורבן השני מכפר "על טומאה שאורעה בין זה לזה" עולה בהכרח ש"ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה", אולם המסקנה הנובעת מכאן, על-פיה המאמינים נמצאים תמיד בחזקת חטא, אינה מקובלת ולכן יש לפרש את הטעם לקורבן השני באופן אחר – "חיסך הכתוב". כיצד ניתן להבין את הביטוי לפי קריאה זו? רש"י מפרש: "חסך מעונותיהם ולא דקדק אחריהם". כלומר, התורה אינה מקפידה על מאמיניה ואינה דורשת מהם לשוב ולהיטהר מדי שעה, שכן אין היא רואה בבני האדם ישויות שמוּעדוֹת תמיד לנפילה, לחטא ולטומאה.

האמונה הדתית עלולה ליצור בבני האדם צורך פסיכולוגי להטיל בעצמם ספק "בכל עת ובכל שעה" ומתוך כך להקריב קורבנות – פיזיים או מטאפוריים - בלא הפסק. אני מוצאת בדברי ר' שמעון, לפי הפירוש השני שהצעתי, אזהרה חשובה מפני היסחפות למערבולת רגשית הרסנית זו: התורה ביקשה לחסוך מאיתנו הלקאה עצמית וחרדתיוּת ואם יש בינינו מי שמדקדקים בעוונותיהם שלהם ושל אחרים באופן אובססיבי, לא בה האשמה.  

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il