מחמת המיאוס

תרגום:
שנו חכמינו: "בן נכר" (יחזקאל מד, 9) – יכול (להיות שהכוונה היא) בן נכר ממש? תלמוד לומר: "ערל לב" (שם, שם). אם כן, מה תלמוד לומר "בן נכר"? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. (אם כך) אין לי (ללמוד מהפסוק) אלא "ערל לב", "ערל בשר" מנין (לומדים שאסור לשרת בקודש)? תלמוד לומר: "וערל בשר" (שם, שם). וצריכים (לשני הביטויים), שאם כתב אלהים (רק) "ערל בשר" (אולי התכוון) משום שהוא מאוס, אבל "ערל לב" שאינו מאוס אומר שלא (אסור בעבודת הקודש). ואם השמיע לנו "ערל לב" (אולי זה) משום שאין ליבו לשמים, אבל ערל בשר שליבו לשמים, אומר שלא (כך ולכן מותר בעבודת הקודש). (לכן) צריכים (את שני הביטויים הללו).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת זבחים פוסלת זבחים שהוקרבו בידי: "זר (מי שאינו כהן), אונן (מי שנמצא בראשית אבלותו), טבול יום (שטרם הושלמה טהרתו), מחוסר בגדים (שמדי הכהונה שלו אינם שלמים), מחוסר כפורים (שטרם הביא את קורבן הכפרה שלו), שלא רחץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חבירו". התלמוד דן בכל אחד ממרכיבי הרשימה, ובאמצעות הברייתא שתידון כאן בודק את משמעות הביטוי "ערל".

בריתו של אברהם אבינו (פלאש90)

דיון:
האם יש הבדל בין "בן נכר", "ערל בשר" ו"ערל לב", ומי מהם מאוס יותר?

בן נכר - יכול בן נכר ממש? תלמוד לומר: ערל לב. אם כן, מה תלמוד לומר בן נכר? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים –
התלמוד מבקש לבסס את הופעת הערל במשנה בפסוקי המקרא, ולצורך כך מצטט מיחזקאל מד, 9: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי". בהקשרו, נמצא הפסוק בתוך תיאורו של יחזקאל את התועבות שנעשו במקדש הראשון ואת התיקון שייעשה להן במקדש השני. יחזקאל מוחה כנגד עירובם של אנשים שאינם ראויים בעבודת המקדש. בין אלה נמצאו לא רק זרים – כאלה שאינם בני כהנים ושעליהם נאמר בתורה "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (למשל בבמדבר א, 51; שם ג, 10) – אלא גם לויים "אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל מד, 10). במקדש העתידי יתפסו את מקומם "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" (שם, שם, 15).

למרות שיחזקאל טוען במפורש שבני נכר שימשו במקדש הראשון, הברייתא מבקשת ללמוד מדבריו ביקורת דוקא על עבודתם של יהודים שאינם ראויים. ייתכן וזו הסיבה לכך שאת הביטוי "בן נכר" המופיע אצל יחזקאל, מבינה הברייתא כביטוי נרדף ל"ערל לב", אותו היא מבינה כמי "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים". כלומר, מדובר ביהודי, בן למשפחת כהנים, שליבו אינו שלם עם עבודת האלהים ואינו מכוון לשמה. הנכריוּת, אם כן, אינה נובעת כאן מן השייכות הביולוגית או הלאומית של אדם זה, אלא ממעשיו וכוונותיו.

ערל בשר, משום דמאיס –
חלק מחוקי הפסח הוא ההפרדה הברורה בין ערלים ונימולים (שמות יב, 48). במדרש מפרש איסי בן עקיבא ציווי זה: "חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו - 'כל בן נכר לא יאכל בו' - אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנ' 'כל בן נכר ערל לב' " (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה טו). כלומר, לדעת איסי בן עקיבא ערלוּת הבשר היא זו המפרידה בין השותפים לחג הפסח ובין המוּדרים ממנו, אלה שאינם רשאים לקחת חלק בציון האירוע המכונן בתולדות העם. ערל הבשר אינו שותף בבריתו של אברהם אבינו (בראשית יז, 10) ולכן אינו נחשב שייך לשלשלת הדורות היהודית. מעניין לראות שגם איסי בן עקיבא משתמש בפסוק מיחזקאל, אולם בניגוד לברייתא הוא אינו לומד ממנו דבר על ערלי הלב, אלא רק על ערלי הבשר.

כיוון שהברייתא עוסקת בכהנים יהודים בלבד, יש לשאול – כיצד ייתכן שיש ביניהם מי שהוא ערל בשר?
המשנה ביבמות א:ח מציינת שיש כהנים ערלים. רש"י מפרש שם שהערל הוא "כהן שמתו אחיו מחמת מילה" ולכן נזהרו הוריו מלמול אותו, שמא ימות גם הוא. לפי פירוש זה, הכהן ערל הבשר לא בחר בערלותו, והימנעותו מן המילה היא תוצאה של חשש ממוות. כיצד, אם כן, יהיה מאוס (כלומר מעורר גועל) בעיני אלהים ואדם?

ייתכן שניתן למצוא תשובה לכך במסכת נדרים, שמשמשת כ"מילון" לשפה של חז"ל, מתוך הצורך להגדיר את חלוּתם של נדרים. המשנה בנדרים ג:י שטוענת שהמושג "ערלים" אינו תיאור פיזי בלבד של מי שלא נימולו, אלא כינוי לגויים (ובענייני נדרים, אינו חל על יהודים שלא נימולו). ר' אלעזר בן עזריה מוסיף שם: "מאוסה היא הערלה - שנתגנו בה רשעים, שנאמר – "כי כל הגוים ערלים" (ירמיה ט, 25). כלומר, העורלה מעוררת גועל אך לא מתוך עצמה אלא בשל האנשים הנושאים אותה. מתוך ההקשר וכיוון שמדובר בגויים, נדמה שר' אלעזר בן עזריה משתמש בפסוק מירמיה כדי ליצור הקבלה בין "רשעים", "גויים" וערלי בשר.

אבל ערל בשר דלבו לשמים –
הברייתא מנסה להוכיח שליחזקאל יש צורך להזכיר בפסוקיו הן את ערל הבשר והן את ערל הלב, כיוון ששניהם אסורים לשמש בקודש. אם ערל הבשר בלבד היה נזכר בפסוק, יכולנו להסיק בטעות שערל הלב  - שנימול כהלכה - יהיה מותר בהקרבה במקדש. ומה היה קורה לו היה מוזכר רק ערל הלב? אדם זה מוגדר כמי שמעשיו מנכרים אותו מאלהים וליבו אינו מכוון לשמים, לכן ניתן היה לשגות וללמוד שערל הבשר, שליבו מכוון לשמים "והוא צדיק" כפי שמפרש רש"י, יהיה מותר לעבוד בקודש. לפיכך, טוענת הברייתא, נזכרו שניהם – ללמד אותנו שיש כאן איסור כפול שלו שני טעמים שונים.

נסתרים מהעין

ערלוּת הבשר וערלוּת הלב שתיהן נסתרות מן העין. את ערלוּת הבשר קשה יותר להסתיר, אולם האם היא באמת חמורה יותר? על רקע עמדות כשל איסי בן עקיבא, שאינן מתייחסות כלל לערלוּת הלב, נדמה שהברייתא חושבת שלא: ערל הבשר אכן נבדל מאחיו היהודים, אולם ערל הלב מתנכר לאביו שבשמים, כלומר מרחיק עצמו מאלהים. חיזוק לכך אני מוצאת גם בדברי ר' אלעזר בן עזריה במשנה מנדרים, שהוזכרה לעיל. כאמור, משם עולה לכאורה שהוא מכוון את סלידתו לעורלת הבשר ולגויים. למעשה, הפסוק המלא מירמיה, שרק את חלקו מצטט ר' אלעזר, מבטא רעיון שונה בתכלית: "כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי-לֵב" (ירמיה ט, 25). הערלוּת המאוסה, אם כן, אינה נחלתם של גויים או בלתי-נימולים דווקא.
הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il