רוצים שינוי?

וליעבד פישפש. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דה"א כח, 19) (זבחים לג ע"א).

תרגום:
שיעשו שער קטן (כדי לאפשר למצורע להושיט ידיו מבחוץ ולסמוך על קורבנו). אביי ורבא אמרו שניהם: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דה"א כח, 19).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת זבחים טוענת ששחיטת הקורבן כשרה גם אם נעשתה בידי מי שהם פסולים לעבודת הקודש, כגון זרים (שאינם כהנים), נשים וטמאים. התלמוד מברר את ההבדל שבין השחיטה ובין סמיכת הידיים על הקורבן לפני שחיטתו. בתוך כך מובאת ברייתא ולפיה המצורע רשאי לסמוך על קורבנו מחוץ לעזרה, כיוון שהוא אסור בכניסה אליה, מחמת טומאתו. באופן יוצא דופן, במקרה זה השחיטה אינה מתבצעת בקירוב מקום לסמיכה. בקטע שיידון כאן מוזכרות אחת האפשרויות לתיקון חריגה זו, והתגובה עליה.

מה עםהכללים? מיכה הררי בונה נבל לפי כללי ההלכה (פלאש90)

דיון:
האם באמת אסור לעשות שינויים במבנה המקדש, ומה זה אומר על היחס הראוי לדבר אלהים?

וליעבד פישפש –
סמיכת הידיים על הקורבן היא שלב חשוב בתהליך ההקרבה. מקור המצווה בויקרא א, ד. הרש"ר הירש מפרש את משמעות הסמיכה בפסוק: "ידו (של המקריב) היתה חלשה ועברה על (מצוות) עשה או על לאו; עתה הוא 'תומך' יד זו בהחלטה שבלב, המתבטאת בקורבן זה – מכאן ואילך ידו אמונה לשמור אמונים למצווה". ניתן להבין את הסמיכה גם באופן אחר: כיוון שהשחיטה במקדש נעשית בידי הכהנים ולא בשליטתו של מביא הקרבן, קיים צורך פסיכולוגי של מבקש הכפרה לבטא את בעלותו על הקרבן ובכך "להבטיח" שיישחט לשם כפרתו שלו בלא טעות. בעת הסמיכה מזכיר בעל הקורבן את החטאים לשמם יישחט בטקס וידוי פרטי. הסמיכה, אם כן, היא חלק מן האינטרס של הסומך ומאפשרת ביטוי לרגשותיו הדתיים של היחיד בתוך המערכת הבית-מקדשית הביורוקרטית, שיוצרת ריחוק בין האדם הפשוט והחוויה הדתית. חז"ל שהכירו בכך הלכו לקראת המקריבים. למשל כאן: "אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר - פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים" (בבלי חגיגה טז ע"ב).

כאמור לעיל, במקרה של המצורע, חורגים מן הכלל שהשחיטה צריכה להיעשות בקרבת מקום וזמן לסמיכה, והתלמוד מציע שתי אפשרויות לתיקון החריגה. האפשרות השנייה ביניהן היא, שייפתח שער קטן, בכותל הצפוני הקרוב למקום שחיטת קורבן המצורע, ודרכו יוכל המצורע להושיט ידיו ולסמוך על קורבנו.

"הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דה"א כח, 19) –
תשובת התלמוד מפיהם של אביי ורבא היא פסוק, שלקוח מנאומו של דוד לעם, בו הוא מפרט מדוע לא הוא זה שבנה את בית המקדש, אלא שלמה בנו. נאום זה, כידוע, אינו מופיע בספר מלכים ונדמה שהוא משמש מעין מדרש פנים-מקראי שנועד להסביר את העובדה התמוהה שדוד, גדול המלכים ואהוב ה', לא בנה את בית המקדש. בפרק מודגשים הקשרים החזקים בין דוד ושלמה בנו אולי כדי לכוון להבנה שבבניית בית המקדש שלמה משמש כשליח של דוד או כיד מבצעת בלבד. בין היתר נאמר שם שדוד העביר לשלמה את המפרט הטכני של בית המקדש העתידי, על כל פרטיו "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית".

נדמה כי בהקשרו כאן, מצוטט פסוק זה כדי להסביר את קדושת ה"תבנית" של המקדש, שאין לשנות ממנה בשום שלב, אפילו לא כדי להקל במעט על המצורעים המבקשים לסמוך על קורבנם. כלומר, תכנית הבנייה של המקדש ניתנה כתובה וחתומה לשלמה ואין לערער עליה.

למרות הנחרצות, לכאורה, של דבר אביי ורבא, יש לחז"ל גם פירוש אחר לפסוק מדה"א: "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמר): מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש. מה טעמא? הכל בכתב - זו המסורת; מיד ה' - זו רוח הקודש; עלי השכיל - מיכן (מכאן) שניתנה להידרש" (ירושלמי מגילה פ"א ה"א).

ר' שמואל בר יצחק דורש כל מילה ומילה בפסוק. לדבריו תכנית המקדש מורכבת מ"מסורת", קרי: זיכרון לאומי שעבר מדור לדור ו"מרוח הקודש" שהיא מעין השראה אלהית. ממילות הפסוק "עלי השכיל" לומד ר' שמואל בר יצחק, שלאדם – לדוד, במקרה זה - ניתנה הסמכות לדרוש את התכנית ולפרשה לפי ראות עיניו באופן מושכל. כלומר, הציות לתכנית הבנייה האלהית מחייבת כבסיס למדרש, שמטבעו רשאי (ואולי אף חייב) להשתנות בכל דור, ולאו דוקא באופן פשוט כתכנית הנדסית.

גישה זו מוצאת ביטוי מעשי בתלמוד. המשנה מספרת: "במוצאי יום טוב הראשון של חג (הסוכות) ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול" (משנה סוכה ה:ב). התלמוד מסביר מהו אותו "תיקון גדול": "בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש; התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (בבלי סוכה נא ע"ב). כלומר, בשל צורך חברתי ומוסרי – לפחות לדעתם של מנהיגי הדור – שוּנה מבנה בית המקדש. התלמוד אמנם מקשה על שינוי זה מתוך הפסוק המוכר מדה"א, אך משיב כי גם למתקנים יכולים לסמוך על דרשנות פסוקים כדי להצדיק את בחירתם.

הדיון ההלכתי לגבי אפשרות שינוי המבנה של בית המקדש מוביל גם לדיון ערכי רחב יותר.
עם נתינת הוראות הבנייה למשכן שבמדבר אומר אלהים: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, 9). רש"י מפרש שם: "וכן תעשו – לדורות; אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים... כתבנית אלו תעשו אותם". כלומר, למשכן ולמקדשים שלאחריו תכנית בנייה זהה שעליה יש מחויבות לשמור באופן מדויק ועקבי לאורך הדורות.

ר' לוי יצחק מברדיטשב חולק על רש"י: "וידוע דברי חז"ל (בבלי סנהדרין פט ע"ב) דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, רק כל אחד לפי בחינתו וכפי שעובד השם, באותו הבחינה עצמה נראה אליו רוח הנבואה. משום הכי, משה ודור המדבר כפי ערך עבודתם ורוח נבואתם אשר השיגו בהר סיני, כך היו צריכין לעשות צורת המשכן ותבנית הכלים, אשר נעשים לבוש לאורות הרוחניים של הקדושה" (קדושת לוי, פרשת תרומה).

העתק מושלם? מיני ישראל

להבנתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, הציות לתבנית אינו מחייב העתקת הפרטים הטכניים של בניין המקדש וכליו, משום שבכל דור יש אופן אחר של התקשרות עם אלהים וכל דור רשאי – ואולי אף חייב – לבנות לעצמו את הכלים המתאימים לו כדי להכיל בהם את הקדושה האלהית.

את דעת ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ניתן, כמובן, להחיל לא רק על מבנה המקדש וכליו, אלא גם על כל ההוראות האלהיות בתורה ואולי אף על ההלכה בכללה. כל מה שניתן "בכתב מיד ה' " ניתן על מנת ש"עלי השכיל". כלומר – דברי אלהים, הכתובים והחתומים לכאורה, ניתנו לנו כדי להידרש מחדש בכל דור, וכדי שנבנה אותם באופן מתאים למציאות המשתנה, על-פי יכולותינו וצרכינו הרוחניים. 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il