בבשר החי

תניא דלא כרב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו (חולין לג ע"א)

תרגום:
(קיימת) ברייתא שלא (מתאימה לדברי) רב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר ממקום השחיטה (הצוואר) ומולחו (במלח) יפה יפה ומדיחו (במים) יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו (את הבשר). הן גוי והן ישראל מותרים בו.

הקשר:
במשנה הרביעית בפרק השני של מסכת חולין מוגדר ההבדל בין טרפה (בעל חיים שאסור לאכילה) ובין נבלה (בעל חיים שלא נשחט או שנשחט שלא כהלכה): "כל שנפסלה בשחיטתה – נבלה; כל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה ליפסל – טרפה".

בתלמוד מובאים דברי ר' שמעון בן לקיש, לפיהם אם נוקבה ריאת הבהמה לאחר שנחתך קנה הנשימה שלה, הבהמה כשרה, אף-על-פי שריאה מנוקבת נחשבת כטרפה. הקטע שיידון כאן עוסק בתגובה לדברים אלה.

מאין מקבלים את היתר האכילה (cc-by-idansof)

דיון:
האם מותר לאכול בשר חי, ומה ההבדל העקרוני בין יהודים וגויים?

תניא דלא כרב אחא בר יעקב –
מדברי ריש לקיש, מסיק רב אחא בר יעקב: "מזמנין (את) ישראל (לאכול) על בני מעיים (של בהמה שנשחטה באופן כזה), ואין מזמנין גויים (לאכול) על בני מעיים". את ההבדל בין ישראל לגויים בעניין זה הוא מסביר כך: "ישראל, שבשחיטה (כהלכה) תלוי להם הדבר (היתר האכילה), כיוון שיש שחיטה מעולה (במקרה זה) – מותר להם; גויים, שבהריגה (של הבהמה) מספיק להם, ובמיתה (של הבהמה) תלוי הדבר (היתר האכילה) – אלה (המעיים) כאבר מן החי דומים" (חולין לג ע"א, התרגום שלי).

כלומר, לדעת רב אחא בר יעקב, אכילת מעי בהמה, שריאתה נוקבה לאחר חיתוך הקנה, מותרת ליהודים אבל אסורה על גויים; ההיתר ליהודים נובע מכך שהבהמה נשחטה כראוי והפגם נוצר בה לאחר מכן, כפי שמוסבר במשנה; כיוון שהגויים מחויבים לשבע מצוות בני נוח, ובהן גם האיסור לאכול "אבר מן החי", אסור להם לאכול מן המעיים הנדונים, שהוצאו מבהמה שטרם מתה.

קביעה זו של רב אחא בר יעקב מעוררת בתלמוד תמיהה: האם יש דבר שלישראל מותר ולגוי אסור?
שאלה רטורית זו (התשובה היא כמובן – לא!) חושפת את התובנה שהאיסורים מביאים להתגברות התרבות על הטבע (למשל, על היצרים), ועל כן מי שנדרש לעמוד בהם נמצא במעמד תרבותי, אולי אפילו אנושי, גבוה יותר. המצוות, אם כן, מעדנות ומטייבות את העם היהודי מכל שאר העמים (בדומה ליחס בין הגברים המחויבים לנשים הפטורות).

משמעותה של  תובנה זו בעיצוב הזהות היהודית מובנת, גם מתוך ההתמודדות עם מציאות הלכתית שסותרת אותה. לקיחת שבוית מלחמה לאישה ("אשת יפת תואר"), למשל, מותרת ליהודים ואסורה לנכרים. התלמוד מוטרד מכך ומסביר שאין כאן איסור לגויים, אלא שחוק זה אינו רלוונטי לגביהם, כיוון שמלחמת כיבוש אסורה עליהם בלאו הכי.

דוגמא אחרת עוסקת בהפלות. את הפסוק "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, 6), שנאמר לבני נוח, דורש ר' ישמעאל: "איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו" (סנהדרין נז ע"ב). מכך נלמד שגויים, בניגוד ליהודים, אסורים בהריגת עובּרים. היפוך ערכי זה מטריד את בעלי התוספות, שפותרים אותו בקביעה כי יהודי אמנם פטור מעונש על הריגת עובר, אולם אין הוא מותר בכך לכתחילה. החת"ם סופר יצירתי אף יותר בפירושו: "גם ישראל נצטוו (על איסור הריגת עוברים) רק שאין נהרגים (על כך), היינו משום דגופו של ישראל חשוב טפי (יותר), ואינו נהרג (בידי בית-דין) בשביל עובר, רק עונשו מן השמים. מה שאין כן בן-נוח – קל הוא ונהרג (אפילו על כך)" (החת"ס על חולין לג ע"א). כלומר, הגוי נענש במוות והיהודי פטור מכך, כיוון שגופו של היהודי נחשב יותר.

גם במקרה נוסף, בו מאתגרת המציאות ההלכתית את התובנה שהיהודים אסורים יותר מן הגויים, מציע החת"ם סופר פיתרון יצירתי: "בן נח נהרג על (גזל של) פחות משוה פרוטה" (ע"ז עא ע"ב, ועוד), בעוד שיהודי שגזל, מחויב רק להחזיר את גזילתו או לשלם בעבורה. החת"ם סופר מסביר: "(הטעם לשוני בין יהודי וגוי כאן נעוץ ב)קדושת ישראל –שהנגזל מוחל" (החת"ס על חולין לג ע"א, וראו את מקורו בסנהדרין נט ע"א). כלומר, הגוי הגוזל נהרג כיוון שהגוי הנגזל, אינו קדוש ב"קדושת ישראל" שמעניקה לנגזלים את מידת הסליחה.

מקודשים יותר? (cc-by-jparaise)

הברייתא שלהלן מובאת בתלמוד כסתירה לדברי רב אחא בר יעקב הנזכרים לעיל, כיוון שבסופה נאמר במפורש שהן יהודים הן גויים מותרים באכילת בשר שנלקח מבהמה חיה.

הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה  –
האיסור לאכול מבשר בהמה חיה, אמנם נאמר במפורש רק לבני נוח (בראשית ט, 4: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ"), אך נלמד לגבי יהודים גם מדברים יב, 23 (פסוקים אלה נדונו בהרחבה בדף "הדם הוא הנפש"). מסתבר שאיסור זה מתמודד עם תאווה אמיתית וחיה – התאווה לאכול בשר חי. 

חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה –
שלבי ההכנה של הבשר החי, אינם שונים בהרבה משלבי ההכנה של בשר הבהמה המתה: גם כאן יש לשטוף את הבשר היטב (רש"י מסביר: "מפני שעדיין נבהל הדם לצאת ולא יצא") ולמולחו במלח. החזרה על הביטוי הכפול "יפה יפה" פעמיים, מרמזת אולי על "משיכת" הזמן הנכפית על המכין. אני רואה בכך ניסיון לסובלימציה של התאווה עימה מתמודדת הצעה זו מלכתחילה: התשוקה להתנפל בתאבתנות (שילוב של תאווה ותיאבון) על הבשר בעודו "חי", מרוסנת כאן באמצעות הכנה ממושכת ומוקפדת, שיש אומרים שמבחינה קולינארית מנקה ומייבשת כל חיוּת מנתח הבשר הנדון.

וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו –
בסופו של דבר אסור לאכול מבשר הבהמה בחייהַּ, גם אם בשר זה נלקח ממה בעודה בחיים!

האם יש כאן דאגה לרגשותיה של הבהמה וניסיון למנוע פגיעה בהם? אולי יש כאן ניסיון לעדן במקצת את התמונה האכזרית ומעוררת הדחייה של הפרה הצופה בבעליה בעת שהם אוכלים נתח מבשרה?

לי נדמה, שמפתח ההבנה טמון בניסיון לשמר את לשון החוק, האוסר על אכילת "אבר מן החי" – לאחר שהבהמה מתה, היא כבר אינה "חי" ואז מותר יהיה לאכול את אבריה. ייתכן גם שיש כאן ניסיון לאזן בין ההיענות לדרישת הציבור ותאוותיו ובין רוח החוק: מחד גיסא מאפשרים לאדם לקחת נתח בשר מבהמה חיה, ומאידך גיסא אסור לו לאכול ממנו בטרם היא מתה.

בדרך-כלל אני מעריכה ומכבדת את ניסיונות הפשרה של ההלכה בין החוק והמציאות. במקרה זה, כמו בניסיונות ליישב את הסתירה בין התובנה שאין דבר הנאסר על גויים ומותר ליהודים ובין הדוגמאות ההלכתיות המעידות את ההיפך, אני חשה אי-נוחות גדולה. עצם היצירתיות של החכמים אמנם מעוררת שמחה, אך מטרתה בשני מקרים אלה, מטרידה אותי: הן הניסיון להוכיח כי יהודים מעודנים ומקודשים יותר מגויים, הן הניסיון להתיר אכילת בשר חי, מותירים טעם מר בפי. 

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.