הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ומת - כולן פטורין; רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו.
(בבא קמא י ע"ב)
הקשר:
משנה ב' בפרק א' של מסכת בבא קמא עוסקת בחובתו של המזיק במקצת לשלם על כל הנזק שנגרם. התלמוד מביא דוגמאות למקרים בהם הנזק נגרם כתוצאה מצירוף מעשים של אנשים שונים. בכל המקרים הללו מעשהו של האחרון נחשב כזה שהשלים את הנזק ו/או איפשר אותו, ולכן הוא זה שחייב לשלם עליו.
דיון:
ראשית המשנה נראית כשיר: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו; הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו". יש לה מקצב ומצלול וסוג של מסתורין בלתי מובן בקריאה ראשונה. למעשה זו אמירה עקרונית, מעין חוק-על שיש לבחון את פרטיו ביחס למציאות הקונקרטית. המקרים שמביא התלמוד כדי לבחון את חלותה של המשנה אינם פיוטיים כלל, אלא מציאותיים לחלוטין (לפעמים עד להחריד): בור שנחפר לעומק של תשעה טפחים בידי אחד ובא אחר והשלימו לעשרה ונפל בו שור ומת; ספסל שישבו עליו חמישה אנשים ומשהתיישב השישי הוא נשבר; וכמובן המקרה שבחרתי לדון בו כאן, המובא כברייתא - אדם שהכוהו עשרה אנשים ומת. המעבר מן האמירה הכללית, העקרונית, אל פרטי המציאות - אינו יוצא דופן בתלמוד או בספרות ההלכה בכללה, אך המעבר כאן בין ה"פיוטיות" למוות הקונקרטי תפס את עיניי וליבי.
הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות – מיהו אותו אדם שעשרה אנשים מכים בו עד מוות? מה עשה להם? האם פגע במי מהם? האם היווה איום על חייהם? מה גורם לעשרה יחידים להצטרף זה אל זה למעשה של אלימות קבוצתית כזו? האם היו אנשים אחרים שראו את המעשה ובחרו שלא להשתתף? האם היה מישהו מן הצד שצעק? שהזהיר? שניסה להפסיק את האלימות? האם היו אחד או יותר מבין אותם עשרה שביקשו להפסיק? ומה עשה אותו אדם מוכה? האם קילל? צרח? נאלם מפחד? ניסה להתגונן או השיב מלחמה? עשרה בני אדם, עשרה מקלות, ואיש אחד מת. כל כך פשוט. כל כך איום.
בין בבת אחת בין בזה אחר זה - לצרכים ההלכתיים של התלמוד, ההבדל בין שתי הסיטואציות חשוב מאוד כי "בזה אחר זה" מאפשר להניח כי כמו בדוגמאות הקודמות שהביא התלמוד, גם כאן האחרון יהיה חייב על מותו של האיש. למעשה, תנא קמא (בניגוד לרבי יהודה בן בתירא) אינו מפריד בין הסיטואציות וגורס תוצאה משפטית שווה לשתיהן – כולם פטורים. נדמה לי כי בניגוד לדעת תנא קמא מדובר בשני סיפורים שונים לחלוטין. מבחינת הקורבן נראה לי כי האפשרות השנייה כואבת ומפחידה יותר, בנוסף לכך שהיא נמשכת זמן רב יותר. יש בה גם מרכיב גדול יותר של בושה, כיוון שהמכים הפוטנציאליים – כך אני מציירת לי את הסיטואציה – עומדים ומביטים באלימות המתרחשת נגד עיניהם, אולי אפילו מעודדים את המכה ומוסיפים להשפלת המוכה, בזמן שהם מחכים לתורם. סיטואציית ה"בזה אחר זה" נדמית לי חמורה יותר, גם בגלל שהיא נותנת לכל אחד מן המכים זמן להתחרט ולהחליט לפרוש מן הקבוצה ואפילו לנסות לעצור את חבריו. הכאה משותפת "בבת אחת" יכולה להתרחש כתגובה ספונטנית לאירוע אלים מצד המוכה או כהתגוננות מפניו, אבל במקרה של "בזה אחר זה" נוסף מרכיב של זמן למחשבה ולשיקול דעת אצל כל אחד ואחד מן המכים, ההופך אותם לאשמים יותר. כך להבנתי, ואולי גם לדעת ר' יהודה בן בתירא, אבל לא לדעת תנא קמא.
ומת - כולן פטורין – הברייתא אינה נותנת מניע או הסבר לסיבת ההכאה. היא גם אינה מפרטת את ההתרחשות: האם קרה הדבר בשוק, במקום הומה? האם בסימטה חשוכה ורחוק מעין צופים? האם הובאו המקלות מראש או שמא נמצאו במקום? האם היתה זו התלקחות של אלימות ספונטנית או מעשה מתוכנן של נקמה? על פרט אחד אין חולק: האדם המוכה מת כתוצאה מן המכות. והמכים? "כולן פטורין". רש"י מסביר את הפסיקה: "שאין ידוע על ידי מי נהרג", ובעלי התוספות מדייקים שכולם פטורים רק במקרה בו המכה הראשונה יכולה היתה להמית, ואם לא כך ברור שהמכה האחרון חייב, גם לדעת תנא קמא.
במסכת סנהדרין עח ע"א מופיעה הברייתא שלנו כלשונה, ומיד אחריה מובא הסבר מדרשי מפי ר' יוחנן: "ושניהם מקרא אחד דרשו: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת (ויקרא כד, יז). רבנן סברי: כל נפש - עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: כל נפש - כל דהוא נפש". לדעת ר' יוחנן, גם חכמים (תנא קמא) וגם רבי יהודה בן בתירא הסיקו את עמדתם ההלכתית מן הפסוק בויקרא, אלא שכל אחד מהם הבין את הפסוק באופן שונה: חכמים סברו שאדם יהא חייב על מות אדם אחר רק אם בעצמו גרם להוצאת כל נפשו, כלומר – אם הרגוֹ לבדו; יהודה בן בתירא סבר שגם אם מעשהו של המכה יכול היה להוציא מקצת מנפשו של אדם, הרי הוא חייב על ההרג כולו. מדברים אלה מובן שחכמים ורבי יהודה אינם חולקים על הפטור לכל תשעת המכים הראשונים, אלא רק על הפטור למכה העשירי: חכמים מקלים איתו כשהם טוענים שלא היה אחראי יחידי למותו של האיש, ואילו רבי יהודה מחמיר כשהוא דורש ממנו אחריות מלאה להרג. כדאי לשים לב שדעת רבי יהודה בן בתירא מתאימה למשנה בבבא קמא, הגורסת כי אדם שהזיק במקצת חייב על הנזק כולו, ודוקא דעת חכמים סותרת אותה.
אני מכבדת את דעת רבי יהודה בן בתירא ומוצאת בה חוכמה ורגישות חברתית. עמדה זו מנסה לחנך ולא רק "למצוא אשמים" (וגם בכך אין פגם, שהרי מישהו חייב לשלם על מותו של אדם): אף אחד מן המצטרפים לחבורת המכים אינו יודע אם הוא יהיה האחרון, החייב, וכל אחד מהם צריך לשאול את עצמו כמה תקרב מכתו שלו את המוות לאדם המוכה.
חלקים מסויימים בתפילה היהודית דורשים מניין. העשירי המצטרף למניין אינו מיוחד בדרך כלשהי, למרות שבלעדיו אי אפשר יהיה לקרוא בתורה, למשל. ברגע שנוסף העשירי הוא הופך לחלק בלתי נפרד מן הקבוצה, ויחד הם נושאים באחריות לתפילה ומאפשרים את קיומה. אחד הפסוקים המובאים כדי להסביר את הצורך בקהילה כדי להתפלל הוא מתהלים פב,א: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל". מכאן לומדים שהשכינה שורה במקום בו נמצאת עדה, קבוצת אנשים (וראו ברכות ו ע"א).
ההגדרה של "עדה" כקבוצה בעלת עשרה אנשים נלמדת מסיפור המרגלים, שם כועס אלהים: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי" (במדבר יד, כז) ומתכוון לעשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה (וראו במשנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה ח, ה). עשרה אנשים, אם כן, יכולים להיות "עדת אל" או "עדה רעה", והאחריות להיות הקבוצה מרחב מזמין עבור השכינה (כמו במניין) או לחלופין קהילה הראויה לעונש (כמו בסיפור המרגלים) מוטלת על כל אחד ואחד מהם.
**
הרבה תמר דבדבני: נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".
