צבע הכסף

אמרי: ממה נפשך? אי רעהו דווקא, דנוכרי כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דווקא, אפילו דישראל כי נגח דנוכרי נחייב! א"ר אבהו, אמר קרא: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם" (חבקוק ג', ו') - ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיוון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר, מהכא: "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים ל"ג, ב') - מפארן הופיע ממונם לישראל.

(בבא קמא ל"ח, ע"א)

תרגום:
(בתגובה לדברי המשנה, ששור של ישראל שנגח שור של גוי פטור) אומרים: ממה נפשך (איך ניתן להבין את המשנה הזו)?! אם (מדובר על) "רעהו" דווקא (כמו בפסוק שממנו נלמדת ההלכה בשמות כ"א, ל"ה), אז (שור) של נוכרי שנגח את של ישראל גם ייפטר! ואם "רעהו" לאו דווקא, אפילו (שור) של ישראל שנגח (שור) של נוכרי נחייב! אמר רבי אבהו: אמר הפסוק "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם" (חבקוק ג', ו'), (ומשמעו) – ראה (אלוהים) שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח (הגויים), וכיוון שלא קיימו (אותן), עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר: (יש ללמוד זאת מפסוק אחר) מכאן - "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים ל"ג, ב') - מפארן הופיע ממונם לישראל.

הקשר:
משנה ג' בפרק ד' של בבא קמא מגדירה חוסר הדדיות בתשלום במקרים מסוימים של הרג שור בידי שור אחר. הקטע שלנו דן בחלקה השני של המשנה, ועוסק בטעמים להלכה, אשר מחד גיסא פוטרת יהודי מתשלום נזקי שורו לגוי, ומאידך גיסא מחייבת את הגוי בתשלום מלא של נזקי שורו ליהודי (ובניגוד להלכה העקרונית, אינה מבדילה בין נזקי שור תם לנזקי שור מועד).

דיון:
התלמוד מנסה להבין את מה שנדמה לו כחוסר עקביות במשנה, ואני מנסה להבין את המסד הערכי והדתי להבדלה בין נוכרים ליהודים (גם) בדיני ממונות.

אי רעהו דווקא, דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דווקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב! המשנה נסמכת על הפסוק בשמות כ"א, ל"ה, ועל הביטוי "שור רעהו" הנזכר בו כדי לבסס את ההלכה שבמקרה שבו אחד השוורים (ההורג או ההרוג) אינו שייך לאדם מסוים אלא להקדש, בעל השור ההורג פטור. התלמוד מקשה על ההיגיון של המשנה במקרה שבו השור ההורג או ההרוג שייך לנוכרי: אם הטעם של "רעהו" הוא המנחה את ההלכה לפטור את הבעלים היהודים של השור ההורג שור של נוכרי (כיוון שהשור ההרוג היה בבעלות מי שאינו "רעהו", כלומר, נוכרי), מדוע כאשר בעל השור ההורג הוא נוכרי הוא חייב בתשלום? ואם אין הטעם של "רעהו" תקף במקרה זה, מדוע כאשר בעל השור ההורג הוא יהודי, הוא פטור? מקושיה זו לומד התלמוד שהטעם להלכה שנמצאת בחציה השני של המשנה שונה מזה שניתן לחציה הראשון, וההלכה בהקשר של יהודים ונוכרים אינה מבוססת על מבחן "רעהו" אלא על קריטריון אחר. התלמוד מעלה כאן שתי הצעות לקריטריון ה"חסר": אחת מאת ר' אבהו והשנייה מאת ר' יוחנן.

ברנרד ל. מדוף, ראש הנאסד"ק לשעבר א"ר אבהו, אמר קרא: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם" (חבקוק ג', ו') - ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיוון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל - ר' אבהו מציע ללמוד את הטעם מהמדרש על חבקוק ג', ו': עונשם של הנוכרים על כך שלא קיימו את שבע מצוות בני נח הוא שממונם הותר לישראל. כשאנו אומרים על מישהו ש"הותר דמו", אנו מתכוונים שניתנה רשות לשפוך את דמו. מכאן מסתבר ש"הותר ממונן לישראל" משמעותו שיש רשות לישראל להשתמש כרצונם ברכושם של הגויים. בעלי התוספות מעירים שרעיון זה סותר את הרעיון שגזל נוכרי אסור (ראו, למשל, בבא קמא קי"ג, ע"א-ע"ב). את הסתירה הערכית הזו הם פותרים באמצעות ההבנה שדרשת ר' אבהו נוגעת רק להלכה בעניין השוורים ואין בה אמירה עקרונית כוללת. למרות פירושם של בעלי התוספות, פשט התלמוד כאן ברור: ממונם של הנוכרים הותר לישראל והם רשאים לעשות בו כרצונם.

רבי יוחנן אמר, מהכא: "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים ל"ג, ב') - מפארן הופיע ממונם לישראל - ר' יוחנן מציע טעם למשנה מדברים ל"ג, ב' (מעניין לשים לב שגם בפרק מחבקוק, שממנו ציטט ר' אבהו, מופיע פסוק דומה מאוד לזה) רש"י מפרש את דרשת ר' יוחנן כך: "מפארן - כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה". רש"י מרמז למדרש המובא בשם ר' יוחנן עצמו ומחבר בין הפסוק מחבקוק לפסוק מדברים (ראו בבלי עבודה זרה ב', ע"ב, בתוך סוגיה שמקבילה לזו שלנו בנקודות רבות). לפי פירושו של רש"י, כאשר ויתרו האומות על התורה הן ויתרו גם על ממונן. הבנה זו דומה במקצת להבנה של ר' אבהו, למרות שהיא מסתמכת על פסוק אחר - שתיהן מלמדות שהמקור להתרת ממונם של הנוכרים לישראל הוא באלוהים ובתורתו, ושתיהן נותנות טעם להתרה זו: חוסר יכולתם של הנוכרים לעמוד במצוות אלוהים (ר' אבהו מדבר על כישלונם לעמוד במצוות המיוחדות להם ור' יוחנן מתאר את הימנעותם משמירה על התורה כולה).

שני הנימוקים – זה של ר' אבהו וזה של ר' יוחנן – מצביעים על הבדלים עקרוניים בין נוכרים לישראל, אשר מחייבים (לדעת החכמים הללו) יחס הלכתי שונה בדיני ממונות. שני הנימוקים מספקים מצע ערכי, מוסרי ודתי למה שנדמה כחוסר עקביות הלכתית במשנה, ומצדיקים את ההבנה שגזל נוכרי מותר.

בסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי (ב"ק פ"ד, ה"ג) מופיעות שתי ההצעות הפרשניות שנזכרו לעיל, אם כי בניסוח מעט שונה. נוסף להן מובאת גם הצעה שלישית על ידי ר' אבהו מפי ר' יוחנן: "רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: כדיניהן". כלומר, חוסר העקביות של המשנה במקרה שור של נוכרי מנומקת בכך שאת הנוכרים דנים על פי דיניהם שלהם. התלמוד מצמצם את חלות הנימוק "כדיניהן" למקרה ספציפי, שבו מעורבים שני שוורים של נוכרים ובעליהם מבקשים להידון לפני ישראל, אבל דומני שסוגיית הירושלמי מזמינה דווקא פרשנות מרחיבה לנימוק זה: כיוון שעל פי דיני הנוכרים אין אדם מחויב על הנזקים שגרם שורו, לא חייב בעליו היהודים של השור ההורג על מות שורו של הנוכרי; כיוון שהלכה היהודית מחייבת את בעל השור לשלם על נזקי שורו, כך יש לעשות לו גם כשהוא נוכרי.

עופרת יצוקה בעזה. צילום: פלאש 90

הצעה זו שונה משתי ההצעות המפורטות לעיל כיוון שהיא אינה בונה בסיס ערכי, מוסרי או דתי למשנה, אלא מציינת טעם מציאותי: דיני הנוכרים שונים מדיני היהודים, ולכן יש לשפוט אותם על פי דיניהם שלהם ולא על פי הדינים שלנו. אני, שאיני מאמינה שיש צורך להבדיל בין נזק לרכושו של נוכרי לנזק לרכושו של יהודי, מעדיפה את הנימוק המציאותי על פני הנימוקים הערכיים-דתיים-מוסריים, כיוון שהאחרונים טיבם לעמוד לעד בעוד המציאות טבעה להשתנות, ואיתה תחויב גם ההלכה להשתנות. להבנתי, זוהי המגמה של סוגיית הירושלמי.

שתי הסוגיות, זו של הבבלי וזו של הירושלמי, מסתיימות בסיפור על שני נציגים רומאים שלמדו תורה והתרשמו עמוקות מחוכמתה ואמיתותה, אך ציינו לרעה את החוק הנידון כאן (בירושלמי נזכרים גם חוקים נוספים), כיוון שהוא מפלה את הנוכרים. הבבלי מסכם את הסיפור במשפט "ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות", כלומר, יש דברים שראוי להסתיר את טעמיהם מפני הנוכרים. לעומת זאת, הירושלמי מסכם את הסיפור כך: "באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נוכרי שיהא אסור מפני חילול השם". כלומר, לא הסתרה של ההלכה ונימוקיה נדרשת כאן, אלא תיקון שלה, מפני שביצועה ככתבה גורם לחילול השם.

**

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".