יצא בשן ועין

מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה (בבא קמא ע"ד, ע"ב)

הקשר:
ראשיתה של משנה ד' בפרק ז' של מסכת בבא קמא עוסקת בחיובו של הגנב בקנס על טבח ומכירה של השור או השה שגנב (תשלומי ארבעה וחמישה), במקרה שבו היה רק עד אחד למעשהו או במקרה שהוא עצמו מודה באשמה. התלמוד מבקש ללמוד מכאן שהודאה ועֵדות של עד אחד שוות בכך שאינן מספיקות כדי לחייב אדם בקנס, אולם שתיהן תקבלנה תוקף במקרה שיגיע עד נוסף. עיקרון זה נסתר על יד רב הונא בשם רב, שטוען כי במקרה שבו אדם "מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור" (בבלי ב"ק ע"ד, ע"ב). רב חסדא חולק על דברי רב הונא, ומביא את הסיפור ברבן גמליאל כאסמכתא לדבריו: רבן גמליאל הודה בפני ר' יהושע שסימא את עין עבדו וחשב שבכך יזכה לשחררו. מהמשך הסיפור נלמד שר' יהושע טוען שהודאתו של רבן גמליאל במעשה פוטרת אותו מלשלם את הקנס, ולכן טבי יישאר בעבדותו.

דיון:
שמחתו של רבן גמליאל מטרידה מאוד: כיצד גרימת עיוורון לעינו של אדם אחר (ואפילו הוא עבד) יכולה לעורר במישהו שמחה גדולה?! רש"י מסביר את הפרדוקס-לכאורה: "והיה שמח - לפי שעבד כשר היה, והיה מתאווה לשחררו, אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה". דברי רש"י מעלים שתי נקודות מעניינות: האחת היא התאוותו של רבן גמליאל לשחרר את טבי עבדו; והשנייה היא האיסור על שחרורו של עבד נוכרי. בשני עניינים אלה אדון להלן, ואתחיל דווקא בשני.

ההלכה לגבי עבדים שאינם יהודים מבוססת על ויקרא כ"ה, מ"ד-מ"ו. בפרק כ"ה, שנחשב כמקור וכבסיס לערכים של צדק חברתי וכלכלי, בולטים בשונותם פסוקים אלה, המגדירים את היחסים עם העמים האחרים השוכנים בארץ: מהם מותר לקחת עבדים; אותם ואת נחלותיהם מותר לשעבד. מן המילים "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" שבפסוק מ"ו שם, לומדים חז"ל שעבד נוכרי הוא עבד עולם שאין לשחררו. ר' עקיבא ור' ישמעאל חולקים כיצד להתייחס לציווי זה: "לעולם בהם תעבודו - רשות, דברי רבי ישמעאל; ר' עקיבא אומר: חובה" (בבלי סוטה ג', ע"א). ר' ישמעאל מבקש להתייחס אל הציווי שלא לשחרר את העבד הנוכרי כרשות, כהנחיה שאינה מחייבת; ר' עקיבא, לעומתו, מבין זאת כציווי מחייב לכל דבר. כר' עקיבא מבין גם שמואל, הטוען בתוקף: "כל המשחרר עבדו עובר בעשה". כלומר, מצוות "לעולם בהם תעבדו" היא מצוות עשה שאין לעבור עליה. לגישה זו יש סייג חשוב, גם הוא מן התורה: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כ"א, כ"ו-כ"ז). מכאן לומדים חז"ל שבמקרה שבו גרם האדון נזק גופני לעבדו (כריתת אחד מ"ראשי איברים"), הוא חייב לשחררו.

הסיפור הנדון כאן מופיע גם במקומות נוספים. המקבילה שבתלמוד הירושלמי, מסכת כתובות פ"ג, ה"י מתונה יותר מזו שלנו. שם מסופר שרבן גמליאל הפיל את שִנו של טבי ולא סימא אותו, ותגובתו היא: "טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו". דברים אלה מתיישבים יפה עם פירוש רש"י הנזכר לעיל: רבן גמליאל חיפש עילה לשלח את עבדו לחופשי, ושמח שמחה גדולה כאשר זו נזדמנה לו. אני שומעת כאן אירוניה צורמת: עיוורונו הפתאומי של טבי (או נפילת השן) לא נגרם בידי כוח עליון, אלא בידיו של אדונו. גם אם לא היתה לרבן גמליאל כוונה מודעת לגרום נזק, הרי שאלימות מסוג מסוים בוודאי ננקטה בידו.

מהמשך הדיון בתלמוד הירושלמי שם מובן כי רבן גמליאל סבר כדעת ר' עקיבא, שאסור לשחרר עבד נוכרי לעולם. אם צודק רש"י, ורבן גמליאל אכן התאווה לשחרר את טבי עבדו, נדמה שהוא חי בקונפליקט בין מחויבותו להלכה, כפי שהבין אותה, לבין רגשותיו. קונפליקט ערכי זה מגיע לפתרונו כאשר ניזוק העבד בגופו. לטעמי (טעמה של אישה בתחילת המאה ה-21), זהו פתרון בעייתי, שמבטא, אפשר שלא באופן מודע, חוסר כנות יסודי ועצוב.

מערכת היחסים המיוחדת בין טבי לאדונו, רבן גמליאל, מתוארת בכמה מקומות במשנה. במשנה סוכה ב', א' מלמד רבן גמליאל הלכה לחכמים מתוך מעשה שעשה טבי ומגדיר אותו כ"תלמיד חכם". טבי לא רק מכיר את ההלכה הפוטרת עבדים מישיבה בסוכה, אלא גם יודע להסיק ממנה מסקנות מעשיות שיש בהן לקח לאחרים. חיזוק לחוכמתו של טבי אפשר למצוא גם במקורות נוספים (ראו, למשל, בבלי יומא פ"ז, ע"א, שם הוא מוגדר כמי שראוי היה להיסמך כרב, אבל שורשי זהותו כעבד מנעו זאת ממנו). למרות זאת, נדמה לי שניתן לקרוא את הדברים גם אחרת: הלמידה ממעשי העבד הנוכרי מדגישה את בורותם, כביכול, של החכמים - אפילו עבד נוכרי יודע טוב מהם. לכן, השימוש שנעשה כאן בטבי מלמד שלא לשבחו נאמרים הדברים, והוא מוצג בהם דווקא כדוגמה לנמיכות קומה ומעמד.

במשנה ברכות ב', ז' מסופר על רבן גמליאל: "וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים; כשר היה". ממשנה זו עולה כי מערכת היחסים בין רבן גמליאל לטבי (לפחות על פי תחושתו של רבן גמליאל) היתה באופיה משפחתית יותר מאשר קניינית. רבן גמליאל מתאבל על טבי ומקבל בביתו מנחמים כאדם היושב "שבעה" על קרובו. התלמוד מנגיד את התנהגותו של רבן גמליאל, המתוארת במשנה, לזו של ר' אליעזר לאחר מותה של שפחתו. כאשר באו אליו חכמים כדי לנחמו, הוא נזף בהם: "עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אלא מה אומרים עליהם? כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: המקום ימלא לך חסרונך" (בבלי ברכות ט"ז, ע"ב). דברי ר' אליעזר כואבים ומלאי עוצמה: עבד (או שפחה) אינו בן משפחה, הקשר בינו לבין אדונו הוא קשר קנייני בלבד, בדומה לקשר שבין אדם לרכושו.

למרות הפיתוי לכעוס על דבריו הנחרצים של ר' אליעזר מחד גיסא, ולהעריץ את התנהלותו הרגישה והאמפתית של רבן גמליאל מאידך גיסא, אני מבקשת להבין את הניגוד בין שתי הגישות באופן אחר. בבבלי ברכות מ"ז, ע"ב מסופר: "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה". שחרורו של עבד נוכרי מהווה השלמה של תהליך גיורו, ובעת יציאתו לחופשי הוא נחשב ליהודי לכל דבר. ר' אליעזר בוחר לשחרר את עבדו כאשר הוא נזקק לו כיהודי, להשלמת המניין בתפילה. מכאן עולה כי ר' אליעזר הכיר בכך שעבדו אינו רכוש כחמור או שור, וכי לפחות בפוטנציאל, הוא שווה לו במעמד (שניהם יהודים כשרים הראויים להיכלל במניין). מן המקורות השונים עולה כי רבן גמליאל אהב את טבי עבדו,  העריך אותו והתייחס אליו כמעט כמו לבן: הוא לימד אותו תורה, התיר לו להניח תפילין (ירושלמי סוכה פ"ב, ה"א) ואפילו התאבל עליו לאחר מותו. למרות זאת, הוא בחר שלא לשחררו, כפי שעשה ר' אליעזר, אלא רק במעשה אלים (מכוון או מקרי) של הוצאת עינו או הפלת שנו.

דבריו הבוטים של ר' אליעזר, המגדירים בחדות מכאיבה את מהות הקשר בין אדונים ועבדים, מאירים את חוסר הכנות שבו חיים אדונים כרבן גמליאל. הדברים מעמידים מראה צלולה מול עיניהם הסומות של אדונים ומחייבים אותם להביט בה בלי להתחמק: כל עוד אדנותם קיימת ועבדיהם משועבדים להם, אין להם זכות להתיימר להיות "יפי נפש" ואמפתיים. לו אהבתם לעבדיהם היתה כנה, מכבדת ורוויית חמלה, כפי שנדמה להם, היו משחררים אותם לחופשי.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".