אין דין ויש דיין

רבי אליעזר אומר: ממשמע שנאמר "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם" (שמות כ"ב, כ"ג) יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים. אלא מה תלמוד לומר "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם" וגו' - מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן, ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן. (בבא מציעא ל"ח, ע"ב)

הקשר:
במהלך דיונו על משנה ו' בפרק ג' של מסכת בבא מציעא מציג התלמוד מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ביחס לאחריות בית הדין למנות ("להוריד", בלשון התלמוד) קרוב משפחה שיטפל בנכסיו של מי שנשבה, עד שובו. לפי התלמוד, מדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה עולה ש"מורידין קרוב לנכסי שבוי", ואילו מדברי חכמים עולה ש"אין מורידים קרוב לנכסי שבוי". המדרש הנדון כאן מובא במהלך הסוגיה כדי לנסות לסתור את עמדת רבן שמעון בן גמליאל, שהתקבלה לבסוף להלכה (וראו בשולחן ערוך, חושן משפט רפ"ה, ב').

דיון:
פסוק המתאר עונש אלוהי הופך בידיהם של חז"ל לביקורת נוקבת על התנהלותם שלהם כמנהיגים וכדיינים.

ממשמע שנאמר "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם" יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים - ר' אליעזר דורש את הפסוק משמות כ"ב,כ"ג במלואו: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". אלוהים מאיים על עם ישראל שאם יונו את הגרים או יענו את היתומים והאלמנות, הוא יעניש אותם בדרך של מידה כנגד מידה. מדרשו של ר' אליעזר מבוסס על החזרה בפסוק: כיוון שנאמר שאלוהים יהרוג את האנשים, מדוע מפורטים באופן מפורש גם אלמנוּת הנשים ויתמות הבנים?

אלא מה תלמוד לומר "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם" וגו' - מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן, ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן - תשובתו הדרשנית של ר' אליעזר היא שהסיפא של הפסוק אינו זהה לרישא שלו, אלא בונה עליו נדבך נוסף. כך מפרש זאת רש"י: "שילכו בשבי, ולא ידעו בניהם אם חיים אם מתים, ויהיו נשיהם אלמנות לעולם, שאין בית דין מניחין אותן לינשא, ובניהם כיתומים, שלא ירשו נכסיהם. ושתי קללות הן - אחת של חרב ואחת של שבי". כלומר, הפסוק אינו חוזר על איומו של אלוהים פעמיים, אלא מפרט שני איומים שונים: האחד הוא איום במוות ("והרגתי אתכם") והשני איום בשבי ("והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים").

כאמור לעיל, המדרש מובא בתלמוד כדי להוכיח שאין למנות קרובים (בנים, במקרה זה) לטיפול בנכסי שבויים או נעדרים שטרם הוכח מותם. התלמוד מנסה ללמוד מן המדרש שיתמות הבנים - כלומר, מניעתם מירידה לנכסי אבותיהם - היא ההלכה. דעה זו נדחית על ידי התלמוד בהמשך הסוגיה.

מדרש דומה לזה הנדון כאן נמצא גם באבות דרבי נתן (נוסח א', פרק ל"ח). הסיפור שעליו הוא מוסב שם הוא סיפור מרגש ועצוב על מותם של רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע: "וכשתפשו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל ליהרג היה רבן שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו ואומר: אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע: רצונך שאומר לפניך דבר אחד? א"ל אמור. אמר לו: שמא כשהיית מסיב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שייכנסו ויאכלו? אמר לו: 'השמים' אם עשיתי כן! אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים. אמר לו: שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך? אמר לו: ישמעאל אחי, מוכן אדם שיקבל את פגעו".

שני החכמים יושבים בשבי הרומאים ומחכים למותם. המוות אינו נתפס על ידם כגזירת הרומאים, אלא כעונש מידי שמים, ולכן מבקש רבן שמעון בן גמליאל להבין במה חטא. משמתברר שלמרות צדיקותו ייתכן שחטא בגאווה, מוכן רבן שמעון בן גמליאל לקבל את מותו המתקרב. בהגרלה שעורכים הרומאים נגזר שרבן שמעון בן גמליאל ייהרג ראשון: "מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו ר' ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק פה קדוש! פה נאמן! פה קדוש! פה נאמן! פה שמוציא סנדלפונין (אבנים יקרות) טובות ואבנים טובות ומרגליות - מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר?! עליך הכתוב אומר: 'חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי' (זכריה י"ג, ז'). לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו".

סיפור טרגי זה מופיע כהרחבה וכמעין פירוש על דברי משנה אבות ה', ח': "חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה". הקישור למשנה זו מרמז שמותם בחרב של רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע מהווה עונש על עיוות ועינוי הדין או על הוראה שלא כהלכה (כך מוסבר באופן כמעט מפורש במקבילת הסיפור במסכת שמחות פ"ח, ה"ח). כיוון שהסיפור כאן אינו מספר על חטאיהם של שני החכמים, ייתכן שיש כאן רמז לכך שחטאים אלה לא היו אישיים אלא לאומיים, וששני מנהיגי הדור (הנשיא והכוהן הגדול) נענשו בשל "אחריות מיניסטריאלית".

הסיפור מסתיים בפסוק משמות כ"ב, כ"ג, ובדרשה עליו: "ועליהם אמר הכתוב 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב'. ממשמע שנאמר 'והרגתי אתכם בחרב' אני יודע שהנשים נעשו אלמנות, אלא אלמנות ולא אלמנות שלא יימצאו להן עדים להתירם להינשא, כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש. וממשמע שנאמר 'והיו נשיכם אלמנות' אני יודע שהבנים יתומים, אלא יתומים שאינן יתומים, שיהיו נכסיהם עומדים בחזקת אבותם ולא יהיו מניחין אותן לירש ולישא וליתן בהן". מן ההקשר, ובעיקר מן הדוגמה המובאת מהרוגי ביתר, מובן שהמדרש אינו מתאר מצב רצוי או ראוי ואינו מנסה ללמד הלכה, אלא להדגיש ולהעצים את הטרגיות שבעונש האלוהי.

מן החיבור שעושה אבות דרבי נתן בין המשנה ממסכת אבות לבין הפסוק בשמות ניתן אולי להבין שיש לקרוא את הפסוק מן הסוף להתחלה: כיוון שהדיינים והפוסקים אינם נוהגים כהלכה ומעוותים את הדין כאשר הם מונעים מאלמנות להינשא מיתומים לרדת לנכסי אבותיהם, יעניש אלוהים את העם בחרב; כיוון ש"נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (כתוצאה מדרככם ההלכתית השגויה), אזי "והרגתי אתכם".

על פי הפסוק בשמות, אלוהים הוא זה שיעניש את אלה שמענים את הגרים, האלמנות והיתומים. המדרש טוען שחלק מן העונש האלוהי יבוא לידי ביטוי גם במעשיהם של מנהיגי העם ובדיניהם של פוסקי ההלכה, אשר יחריפו את מצבם של האלמנות והיתומים. נדמה לי שבתחכומו, זועק המדרש בביקורת נגד אותם בתי דין: לכאורה, מבצעים הדיינים את הצו האלוהי ומשתתפים במתן העונש לחוטאים בעינוי המוחלשים בחברה; למעשה, הדיינים המחמירים בהלכות הנוגעות לאלמנות והיתומים הם אלה שמענים אותם, ולפיכך הם ראויים בעצמם לעונש האלוהי. אפשר גם שלפי המדרש, העונש האלוהי המתואר בפסוק אינו רק עונש פיזי, הרג, אלא גם עונש רוחני וחברתי: החטאים החברתיים והמוסריים גוררים הקמת הנהגה דתית בלתי ראויה, שאינה מסוגלת לנהוג בגמישות ולהנהיג את העם באופן מוסרי. אין זו הצבעה על גורל קבוע מראש, וברור שניתן וראוי לתקן את המציאות. כך טוען סופו של המדרש, בנוסח המופיע במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דנזיקין, פרשה י"ח): "והרי דברים קל וחומר, ומה אם כשלא תענון את הדין לא יהיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, כשתעשון את הדין על אחת כמה וכמה, וכן הוא אומר 'מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' (זכריה ז', ח'), ואומר 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם' (זכריה ח', ט"ז), ואומר 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת' (ישעיה נו, 1)".

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".