אל תהיה צודק, היה חכם

ואם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש כו' היכא? אי בכרכין - הא אמרת עד שיראה לשולחני, אי בכפרים - הא אמרת עד ערבי שבתות! - אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן. אי הכי, אימא סיפא: אין לו עליו אלא תרעומת. למאן? אי לחסיד - לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהווי ליה! ואלא להאיך דקבלה מיניה - ולבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהווי ליה? - הכי קאמר: הא אחר, אף על פי שאין מקבלה הימנו, אין לו עליו אלא תרעומת

(בבא מציעא נ"ב, ע"ב).

תרגום:
(המשנה אומרת) "ואם היה מכירה (הנותן את המטבע השחוקה, מותר להחזירה) אפילו לאחר שנים עשר חודש" - היכן? אם בערים, הרי אמרת (במשנה): "עד שיראה לשולחני"?! אם בכפרים, הרי אמרת (במשנה): "עד ערבי שבתות"?! אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן. אם כך, אמור את סוף המשנה: "אין לו עליו אלא תרעומת". למי (יש תרעומת על מי)? אם לחסיד (שבוחר לקבל בחזרה את המטבע, על המחזיר), שלא יקבלה ממנו ולא תהיה לו תרעומת! ואם לזה שקיבל (את המטבע) ממנו (בעסקה אחרת) - לאחר שמקבלה ממנו, תרעומת תהיה לו? כך יש להבין: הרי אחר (אדם שאינו חסיד), אף על פי שאין מקבלה ממנו, אין לו עליו אלא תרעומת.

הקשר:
משנה ו' בפרק ד' של בבא מציעא עוסקת במטבע שחוקה שנתקבלה במהלך עסקה. המקבל חושש לא יוכל להשתמש בה, ולכן הוא רוצה להחזיר את המטבע ולקבל אחרת תחתיה. המשנה קובעת כי מותר למקבל להחזירה במגבלות זמן מסוימות: "בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני (חלפן כספים), בכפרים - עד ערבי שבתות. אם היה מכירה (אם נותן המטבע מזהה כי אכן הגיעה ממנו) - אפילו לאחר שנים עשר חודש מקבלה הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת". התלמוד מנסה להבין את משמעות הביטוי "אין לו עליו אלא תרעומת", ולמי בדיוק הוא מכוון.

דיון:
מסע אישי לתיקון עוול אינו מתקבל תמיד בברכה. חוץ מאשר להתרעם, מה עוד אפשר לעשות? 

אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן - כיוון שהמשנה מפרטת את שתי האופציות למגבלת הזמן להחזרת המטבע לנותן, תוהה תלמוד מדוע סופה מרחיב את חלון ההזדמנויות להחזרת המטבע: מדוע יהיה אדם מוכן לקבל בחזרה מטבע שנתן לפני שנה, אפילו אם הוא מזהה אותה? רב חסדא מציע שהמשנה מכוונת כאן למידת חסידות.

הביטוי "מידת חסידות" נמצא גם בתלמוד הירושלמי, בסיומה של מסכת שביעית (פ"י, ה"ד), ושם מובן כי הוא מנוגד ל"מידת הדין". במובנים מסוימים משקף ביטוי זה את הרעיון של לפנים משורת הדין, כלומר, גמישות הלכתית למען שמירה על ערכים מוסריים. בספרות חז"ל, החסידים הם קבוצת אנשים שנתפסה כמתייחדת בגישה דתית המאדירה את היחסים שבין אדם לחברו ומקפידה במיוחד על עניינים הנוגעים ביחסי ממון ובעלות. כאן נדמה כי מידת חסידות מיוחסת למי שנוהג באופן של לפנים משורת הדין בנוגע לקשריו הכלכליים עם אחרים. לפי דברי רב חסדא, הנוהג במידת חסידות הוא זה שמוכן להחליף מטבע שנתן לפני שנה, ובכך מבטא לא רק ענווה ונכונות למחול על כבודו, אלא גם סבלנות ואורך רוח כלפי מי שאינו בהכרח ראוי להן.

אי לחסיד - לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהווי ליה - בסיום דבריה מוסיפה המשנה את הביטוי "אין לו עליו אלא תרעומת". ביטוי זה אינו ברור: למי הוא מכוון? מי הוא זה שיש לו תרעומת? מי זה הראוי אולי לתרעומת, אך בוודאי לא לעונש כלשהו? ייתכן שמדובר בתרעומת שיש לנותן המטבע כלפי המחזיר אותה לאחר שנה. תרעומת זו מובנת למדי: המחזיר נתפס בתלמוד כדקדקן, קפדן וטרחן, כיוון שהמטבע, למרות שנשחקה מעט, ראויה למעשר שני. על כך נשאלת השאלה: כיוון שנותן המטבע אינו חייב לקבלה לאחר שנה, ואם בחר לעשות זאת הרי הוא עושה זאת מרצונו החופשי, מדוע יש לו תרעומת על המחזיר? שאלה טובה, אבל נדמה לי שיש לה תשובות מוכרות למדי, לצערי: רבים האנשים שחשים צורך פנימי עמוק לנהוג לפנים משורת הדין - לוותר, למחול על כבודם, לתת מעבר לנדרש וכו' - אבל אינם עושים זאת בלב שלם, ולכן הם מלאים בכעס על העולם, שלדעתם אינו מכבד אותם כראוי להם. בעקיפין ובדרך אגב טוען כאן התלמוד שאדם הבוחר לנהוג במידת חסידות צריך להכיר בכך שמעשיו הם לפנים משורת הדין, ואין עליהם שכר במובנים המקובלים. כלומר, העובדה שמחלתי על כבודי, ויתרתי או גיליתי סבלנות מעבר למצופה ממני אינה מחייבת איש לנהוג כלפי באותו האופן או אפילו להעריך אותי באופן מיוחד. על הבוחרת לנהוג במידת חסידות מוטלת האחריות המלאה לבחירתה, ואין היא רשאית להתרעם על מי שאינם מעריכים זאת.

התלמוד דוחה את האפשרות שהתרעומת המדוברת במשנה היא זו של החסיד שנתן את המטבע (כיוון שאם יש לו תרעומת, סביר שאינו חסיד), והוא מנסה אפשרות הבנה נוספת: ייתכן שמדובר בתרעומת שיש לאדם אחר, אשר בא בקשרי מסחר עם המחזיק במטבע השחוקה ומקבל אותה מידיו. גם תשובה זו אינה מספקת את התלמוד: כיוון שהסכים אותו אדם לקבל את המטבע השחוקה, מה יש לו להתרעם?

הכי קאמר: הא אחר, אף על פי שאין מקבלה הימנו, אין לו עליו אלא תרעומת - מסקנת התלמוד היא שהתרעומת שעליה מדברת המשנה היא זו שיש למחזיר המטבע כלפי זה שנתן לו אותה מלכתחילה, וכעת אינו מוכן לקבלה בחזרה. הנותן מוגדר כאן כ"אחר", בניגוד להצעה הראשונית של התלמוד, שהוא חסיד. כאמור, אדם שאינו חסיד ואשר בוחר שלא לנהוג לפנים משורת הדין רשאי שלא לקבל את המטבע השחוקה בחזרה לאחר שנה. ברור לחלוטין שמחזיר המטבע יתמלא תרעומת על כך: הוא שמר את המטבע במשך שנה, אסף טינה וכעס, שכנע עצמו בצדקתו והתכונן בכל מרצו ליום שבו יפגוש שוב בזה שנתן לו אותה. עכשיו מתנפצת הבועה שיצר לעצמו: הנותן אינו מעוניין לקבל את המטבע בחזרה, אף שהוא מזהה אותה. בניגוד למקרים הקודמים שמציע התלמוד, כאן הוא אינו מנסה לדחות את אפשרות התרעומת. ברור לתלמוד שהתרעומת מוצדקת, או לפחות מובנת על סמך הנסיבות, אך למרות זאת אין שום דרך (או סיבה) לכפות על הנותן לקבל בחזרה את המטבע שלו. המחזיר אינו יכול לתבוע או לדרוש עונש - הוא רשאי להתרעם, ואולי אפילו סביר שיעשה זאת, אבל אין לו דבר זולת התרעומת.

כאמור, סופה של המשנה מדגיש שהמטבע, אף שנשחקה, ראויה למעשר שני: "ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה". התלמוד מבין שהמחזיר את המטבע נפשו רעה, אך ייתכן שהמשנה מכוונת בביטוי זה דווקא למי שאינו מוכן לקבלה בחזרה. אני בוחרת כאן בפירושו של התלמוד ומבינה שהוא מבקש להוסיף דבר על המשנה, ובמובן מסוים, "לתקן" אותה: יש מקרים שבהם מי שחשה מרומה, פגועה ונעלבת, ראוי לה להתגבר תוך זמן סביר ולא להמשיך ולהתבוסס בכל אלה. נשיאת המטבע במשך שנה יכולה להימשל למשא של קורבנוּת, המשקיע את האדם בבצה של כעס וכאב. לא תמיד מלחמות על צדק הן מלחמות חכמות, ולפעמים כובד התרעומת - גם אם היא מוצדקת - מקשה על ההתקדמות ומרע את הנפש.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".