מדד האוטובוס

אני עולה לאוטובוס בין הראשונים. כמעט כל המושבים פנויים. אני פוסע בזהירות פנימה כדי לא ליפול ומוצא מקום טוב באמצע - לא קדימה מדי ולא אחורה מדי. אנשים ממשיכים לעלות, ולאט לאט האוטובוס מתמלא. הראשונים, כמוני, תופסים את המושבים הריקים כדי לשבת לבד. לאחרונים כבר אין ברירה והם מתחילים לשבת לצדם של אלה שתפסו מקומות לפניהם.

נוסעים משלמים לנהג, לוקחים את הכרטיס ותרים בעיניהם היכן לשבת. עכשיו מתחיל תהליך הברירה. בדרך כלל אנשים (גברים ונשים, חוץ מגברים חרדים) מעדיפים לשבת ליד אשה. אנשים עוברים לידי. המבט ננעץ במכשירי השמיעה. מזיזים את המבט במהירות וממשיכים הלאה. אם יש באוטובוס ערבי, אתיופי, עובד זר, חרדי או חסר בית, התחרות קשה. ליד מי הכי פחות נוח לשבת? ואולי עדיף לנסוע בעמידה?

מדד המדרג החברתי של האוטובוס, כפי שאני מכנה אותו, חושף באותנטיות את מה שתרבות התקינות הפוליטית (פוליטקלי קורקט) מצליחה להעלים בחיי היום יום. אבל התקינות הפוליטית הזו היא רק מסיכה דקה. אנשים עם מוגבלויות: אנשים על כיסאות גלגלים, עיוורים, חרשים וכבדי שמיעה, אנשים עם בעיות קוגניטיביות ונפשיות - מעוררים בנו חרדה, רתיעה ומבוכה שעשויות לגרום שנאה.

" מדד המדרג החברתי של האוטובוס, כפי שאני מכנה אותו, חושף באותנטיות את מה שתרבות התקינות הפוליטית (פוליטקלי קורקט) מצליחה להעלים בחיי היום יום. " קשה לי עם המלה שנאה. אני לא יכול להגיד שנתקלתי בה אי פעם באופן ישיר בהקשר של המוגבלויות שלי. אבל כששורפים את בית הגלגלים באבן ספיר, בית המיועד לצעירים עם שיתוק מוחין, כי חלק מהשכנים מתנגדים לנוכחותם של אנשים עם מוגבלויות בסביבה, כשאנו שומעים חדשות לבקרים שתושבים מתנגדים שאנשים עם מוגבלויות יגורו לידם, כשכמעט רבע מהמעסיקים בישראל לא רוצים להעסיק אדם עם מוגבלות, וכשישראל מובילה בעולם במספר ההפלות של עוברים שיש חשד שיש להם מוגבלות, אין ספק שאנחנו בבעיה קשה ביחס כלפי השונה וכלפי האדם הנכה.

ביטוי נוסף ליחסה של החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלויות אפשר למצוא בניסיון הכושל לשנות את המלים ואת המונחים שבהם אנו משתמשים ביחס אליהם. אילו תחושות מעוררות בנו המלים מפגר, משוגע, חולה נפש, נכה? בתחילת המאה ה-20 דיברו על cripple ועל invalid. אחר כך נכנסה ללקסיקון המלה נכה, ואז המונחים "אנשים עם צרכים מיוחדים" ו"אנשים עם מוגבלויות". הבעיה היא שעד שיתרחש שינוי אמיתי ביחסה של החברה כלפינו, כל מלה חדשה שנאמץ כלפי אנשים נכים תקבל במהרה משמעות שלילית ותגרור תחושות קשות.

לא רק בישראל נפוץ יחס שלילי כלפי אנשים עם מוגבלות קשה. במקומות רבים בעולם עוד רואים בנכות עונש שקיבל האדם הנכה משמים או שקיבלו הוריו על חטא שחטאו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שאנשים עם מוגבלות לא משולבים בחברה. אם בכל גן ילדים או בית ספר היו משולבים ילדים עם מוגבלות (עם סיוע ונגישות מלאים), אם בכל מקום עבודה היו משולבים אנשים עם מוגבלות (בכל התפקידים), אם אנשים עם מוגבלות היו גרים בינינו בדירות רגילות ולא במוסדות נפרדים, ואם השירותים המיועדים לקהל הרחב, התחבורה הציבורית וכל המרחב הציבורי היו נגישים ומותאמים עבור אנשים עם מוגבלות, היינו רגילים לנוכחותם בחיינו, רואים אותם ברגעים טובים ורעים, תופשים אותם כמכלול ולא רק כ"מכשיר שמיעה", כ“כיסא גלגלים", כ“מפגרים" או כ"משוגעים". היינו רואים אותם כבני אדם. אז אולי גם היה לנו נוח לשבת לידם באוטובוס. 

אחיה קמארה הוא סגן נשיא הארגון העולמי של כבדי השמיעה (IFHOH) ולאחרונה נבחר ליו"ר "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות.