בול בפוני

אמיה דשמשון - צללפונית (בבא בתרא צ"א, ע"א)

תרגום:
אמו של שמשון - צללפונית (שמה).

הקשר:
המשניות האחרונות בפרק החמישי של מסכת בבא בתרא עוסקות בדיוק המידות הנדרש ביחסים בין מוכרים לקונים. על בסיס זה פותח התלמוד בדיון נרחב בחשיבותו של הצדק בתוך המערכות הכלכליות, עובר לעיסוק בשאלות של מצוקה ועוני, וממשיך לעיון במעלתה של ארץ ישראל. בין אלה לאלה מקדיש התלמוד זמן ומקום להתבוננות בכמה מאבות (ואמהות) האומה ובייחוסם. הקטע הנידון כאן נמצא בחלק זה של הדיון התלמודי.

דיון:
מה ניתן ללמוד מן החיבור שעושים חז"ל בין דמות בעלת סיפור וחסרת שם כאשת מנוח המקראית לבין שם חסר סיפור כ"צללפונית"?

אמיה דשמשון - סיפור לידתו של שמשון (שופטים י"ג) הוא סיפור נסי: אמו העקרה פוגשת במלאך אלוהים, המבטיח לה בן אם תמלא אחר תנאים מסוימים בזמן ההריון ולאחר הלידה. בסיפור זה יש מרכיבים שמוכרים גם מסיפורים מקראיים אחרים: אם עקרה (כמו שרה או רחל), הבטחת האם להקדשת הילד לאולהים (כמו אצל חנה, אם שמואל), מפגש בין אשה למלאך אלוהים, המבטיח לה הבטחות באשר לבנה (כמו אצל הגר) ועוד. אחד הפנים הייחודיים של סיפור זה מתגלה דווקא בדמותה של האם, המכונה "אשת מנוח" ואין לה שם פרטי משל עצמה. הסיפור מתאר את אשת מנוח באור חיובי ואמפתי, מדגיש את תבונתה ואת אמונתה, ואפילו מלמד על מקומה המשמעותי בחיי משפחתה. אחד הביטויים שמהם ניתן ללמוד זאת הוא "וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ" (שופטים י"ג, י"א): ההליכה של מנוח אחרי אשתו אינה רק פיזית, אלא גם רגשית - הוא מקשיב לדבריה, עוקב אחר מעשיה וממלא אחר את הוראותיה. להבנתי, ביטוי זה מאדיר את חשיבותה של אשת מנוח בסיפור המקראי בכך שהוא ממקם אותה כמובילה וכמנהיגה של משפחתה, אולם חז"ל דורשים אותו דווקא כגנאי למנוח עצמו, כאשר הם דנים בברייתא הטוענת "לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו" (ברכות ס"א, ע"א).

חשיבותה וגדולתה של אם שמשון עומדות בניגוד גמור להיותה חסרת שם. התייחסות אירונית לכך הציע הרב מרדכי ברויאר, כאשר כינה את מנוח עצמו בכינוי "בעלה של אשת מנוח" (כך על פי מאמרו של אוריאל סימון, "וילך מנוח אחרי אשתו", וראו בהערה 21 שם גם את פרשנותו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי למעמדה הייחודי של אשת מנוח). התלמוד מתמודד עם חיסרון השם בדרכו שלו: בקטע הנידון כאן הוא נותן לאם שמשון שם משל עצמה.

נתינת שם לדמויות אנונימיות במקרא, או חיבור בין שמות מקראיים לסיפורים מוכרים, אינה תופעה יחידאית בספרות חז"ל. בדף התלמוד שבו אנו עוסקים כעת (ב"ב צ"א, ע"א) יש כמה וכמה דוגמאות לכך: "אבצן זה בעז", "אמיה דאברהם אמתלאי בת כרנבו" (אמו של אברהם היא אמתלאי בת כרנבו) וכו'. לכל אחד מן הצירופים וה"שידוכים" בין שמות ודמויות, בין שמות וסיפורים, יש משמעויות שמעבר לצורך בסדר ובארגון. החיבור בין השם "אבצן" (הנזכר בשופטים י"ב, ח'-י') לדמותו של בעז, למשל, מעלה קושיות מעניינות על דמותו המוסרית של בעז טרם פגש ברות ומגביר את החיבה והאהדה לרות עצמה. נדמה שלאזכור שמה העלום של אם אברהם, למשל, יש תפקיד חינוכי וערכי: שמה זהה לשמה של אם המן הרשע ("אמתלאי בת עורבתי"), ומכאן יש אולי ללמוד על הגבול הדק לפעמים בין טוב לרע, בין טמא לטהור. 

צללפונית - השם שניתן לאם שמשון מצוי במקרא, אולם בהקשר אחר לחלוטין מזה שנמצא בו סיפורו של שמשון. בדברי הימים א' ד', במסגרת רשימות צאצאי יהודה, נזכרים גם בני משפחות הַצָּרְעָתִי: "וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי" (דה"א ד', ג'). אזכורן של נשים ברשימות היוחסין המקראיות אינו נפוץ במיוחד, ולכן מציע רד"ק שהוא נובע מגדולתן וחשיבותן של נשים מסוימות אלה. גם אם היתה הצללפוני לבית יהודה אשה חשובה ומפורסמת בדורה, לנו לא נשאר ממנה דבר זולת שמה. כיוון שאמו של שמשון היא אשה חשובה, ייחודית ובעלת "בשר" סיפורי מרשים, אך חסרת שם, והצללפוני הינה בעלת שם אך חסרת סיפור שיצדיק זאת (ובנוסף - שתיהן קשורות בדרך כלשהי ליישוב צרעה), ה"שידוך" החז"לי ביניהן נראה לא רק מתאים, אלא ממש גואל: הצללפוני מקבלת סיפור שמסביר את זיכרון שמה לדורות ואשת מנוח מקבלת שם, כראוי לדמות חזקה ומיוחדת. כיוון שכאמור לעיל, ל"שידוכים" בין שמות ודמויות ייתכנו מסרים שמעבר ל"קשירת קצוות" וארגון הטקסט המקראי, אני מנסה להבין מה מלמד החיבור בין אשת מנוח לבין הצללפוני ומה יכולים להיות מסריו.

מדרש אגדת בראשית נ"ג, א', מזכיר את שמותיהן של שבע עקרות מקראיות ומחבר כל אחת מהן, באופן רעיוני, ליום בשבוע: "השישית זו הצללפונית אמו של שמשון... כנגד יום שישי, ומה נברא ביום שישי? אדם. ומה היה לאדם? מת ביד אשתו... ושמשון בנה מת על ידי אשתו". לכאורה, מאדיר המדרש את אם שמשון בכך שהוא מחבר בין דמותה לבין בריאת האדם. למעשה, בוחר המדרש פן מסוים מאוד של בריאת האדם, הלוא הוא העונש שנגזר עליו להיות בן תמותה "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ" (בראשית ג', י"ז). בנוסף בוחר הדרשן לאפיין את דמותה של אשת מנוח על פי סיפורו של בנה, ומדגיש דווקא את הפן הבעייתי והקשה בחיי שמשון: מותו ביד אשתו. נדמה לי שממדרש זה עולה מסר של החלשה ופיחוּת הן בכוחה של אשת מנוח (כוח המובע בבהירות בסיפור המקראי) והן בכוחה של הצללפוני (כוח המרומז בהופעתה ברשימת היוחסין).

מדרש אחר, המאחד בין הצללפוני ואשת מנוח (בתי מדרשות, וראו הפניה במאמרה של יעל לוין, "על פטירת מרים ותוצאותיה", הערה 19), משתמש בפסוק מ"אשת חיל" (משלי ל"א, י'-ל"א): "מרבדים עשתה לה (משלי ל"א, י"ב) - זו הצללפונית אמו של שמשון, שהיתה טווה ומוכרת בשוק ומגדלת את בנה, ולא עוד אלא היתה יושבת ודורשת עד שהצלילה התורה". האשה המתגלה במדרש זה היא אשה מיוחדת ובעלת כוח: לא רק שהיא מפרנסת את עצמה תוך כדי שהיא מגדלת את בנה לגדולות, היא גם לומדת תורה ודורשת בה עד שזו נעשית צלולה ובהירה יותר. מדרש זה, כמובן, עושה שימוש במצלול המיוחד של השם "הצללפונית", ובוחר ללמוד ממנו את כישוריה של אשת מנוח בלימוד התורה דווקא. מדרש זה אכן מציע גאולה לאשת מנוח ולהצללפונית, גאולה הניתנת להן בזכות האחדת דמויותיהן: גדולתה וחשיבותה של אשת מנוח המקראית מתעצמות בשל החיבור עם השם "הצללפונית"; השבחים ניתנים לה על פי קריטריונים חז"ליים מובהקים, ובראשם לימוד התורה. צלילות דעתה של אשת מנוח, הניכרת בסיפור המקראי, זוכה כאן להערכה ול"שדרוג" בנוסח חז"לי.

התלמוד עצמו, כך נדמה לי, מתחבט בשאלת המסר החינוכי והערכי הטמון בהאחדת הדמויות, כאשר הוא שואל על נתינת השמות: "למאי נפקא מינה" (מה יוצא מכך? מה ניתן ללמוד מכך?). התשובה שהוא נותן מפתיעה: "לתשובת המינים", ועל פי פירוש הר"י מיגאש: "שאינן מודין (המינים) בתורה שבעל פה אלא בתורה שבכתב בלבד, וזו היא תשובתן שאומר להן - אילולי הקבלה (המסורת שבעל פה) מנין היו יודעין דבר זה?!". כלומר, נתינת השמות היא הוכחה "דווקאית" לאמיתות התורה שבעל פה, ואין בה שום מסר ספציפי על הדמויות עצמן. במילים אחרות, תשובת התלמוד לשאלה מה ניתן ללמוד מהאחדת אשת מנוח והצללפוני היא: "כלום".
ואולי במקרה זה, זו התשובה המשכנעת ביותר.