מכים ובוכים

תרגום:
אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב', 13). "הכית" לא נאמר, אלא "תכה" – רצה להכותו ועד עתה לא הכהו (ומכאן) אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע. אמר ר' חנינה: (המגביה ידו להכות) נקרא חוטא, שנאמר "ואם לא לקחתי בחוזקה" (שמ"א ב', 16) וכתוב (מיד לאחר מכן) "ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד" (שם, 17). רב הונא אמר: תיקצץ ידו ( של המגביה יד להכות), שנאמר "וזרוע רמה תשבר" (איוב ל"ח, 15). רב הונא קיצץ את היד (של אדם שנהג כך). ר' אליעזר אומר: אין לו (למגביה יד להכות) תקנה אלא קבורה, שנאמר "ואיש זרוע לו הארץ" (איוב כ"ב, 8).
אמר ר' אלעזר: לא ניתנה קרקע אלא לבעלי זרועות, שנאמר "ואיש זרוע לו הארץ".

האלימות שטמונה בבעלות על האדמה (פלאש 90)

הקשר:
המשנה החמישית בפרק השביעי של מסכת סנהדרין עוסקת בעונשו של מי שמגדף את אלהים והתלמוד פונה לדיון בחובות הדתיים של בני נח. במסגרת זו נזכרת אמירתו של ר' חנינא: "נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה" (בבלי סנהדרין נח ע"ב). את דבריו מבסס ר' חנינא על הפסוק משמות ב', 13. הדברים שיידונו כאן מופיעים מיד אחר כך ומרחיבים את האיסור.

דיון:
האם אדם ריבוני ובעל רכוש או מדינה ריבונית החפצה להמשיך להתקיים יכולים להרשות לעצמם להימנע משימוש בכוח? ומהו המחיר שהם משלמים על הנפת הזרוע?

אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חברו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב, 13) –
דבריו של ריש לקיש פותחים את השער הרעיוני בעבור הדרשות שיבואו אחריהם. כאמור, ר' חנינא משתמש בפסוק המתאר את משה המכה את המצרי כדי לקבוע שלנכרי אסור להכות יהודי, אולם ריש לקיש לומד דווקא מפסוק זה כי האיסור חל גם בין "חברים", כלומר בין כל בני האדם. במובן מסוים, דברי ריש לקיש מתפלמסים עם דברי ר' חנינא בנקודה זו. הדרשות הבאות כבר אינן מבחינות כלל בין נכרים ליהודים ו"נמשכות" בכך אחרי ההגדרות שעיצב ריש לקיש. בנוסף, בדבריו של ריש לקיש לא רק המכה נקרא רשע, אלא גם זה שמאיים בהכאה. הרחבה זו של האיסור על אלימות היא גורפת ונחרצת, וכל הדרשות הבאות כבר נדמות כמקבלות אותה ומשתמשות בה.

א"ר חנינא: נקרא חוטא, שנאמר "וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה" (שמ"א ב', 16) וכתיב "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד" (שם שם, 17) –
הפסוקים הנזכרים בדברי ר' חנינא מתארים את חטאותיהם של בני עלי הכהן. הם מוגדרים כמי ש"לא ידעו את ה'" (שם שם, 12). הסחטנות, ניצול הכוח להרע וכמובן גם האלימות – ואפילו האיום באלימות – נתפסים כהפוכים לדרך ה'. מכאן מובן גם מדוע המאיים באלימות נקרא חוטא.

שאלה של מוסר? (פלאש 90)

רב הונא אמר: תיקצץ ידו, שנאמר "וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר" (איוב ל"ח, 15). רב הונא קץ ידא –
גם רב הונא ממשיך את הדרך בה פתח ריש לקיש, אלא שהוא מוסיף על ההערכה הערכית שנקטו בה קודמיו (כינוי האדם האלים "רשע" או "חוטא") גם חיוב בעונש – קיצוץ היד. התלמוד, בהערת ביניים, מספר שרב הונא אכן נהג כך בעצמו וקיצץ את ידו של מי שנהג באלימות. ייתכן שהאירוניה הטמונה בתגובה אלימה (מאוד אלימה) למעשה אלים או אולי רק כמעט-אלים, היא זו שהטרידה את רש"י, שבחר לפרש את מעשהו של רב הונא באופן מטאפורי וטען שלא קיצץ יד בפועל אלא רק הטיל על הפושע קנס.

ייתכן גם שהמניע לפירושו זה של רש"י טמון בפסוק עליו מתבסס רב הונא. פסוק זה לקוח מתשובת אלהים לאיוב, בה הוא מפרט את כוחו וגבורתו כבורא העולם ושליטו. מן ההקשר מובן כי הסמכות לשבור את ידי הרשעים נתונה לאלהים בלבד, ולא לבני אדם (אפילו הם משמשים כדיינים וכמנהיגים).

רבי אליעזר אומר: אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר "וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ" (איוב כ"ב, 8) –
אם את דברי רב הונא על העונש הראוי לאדם האלים ניתן היה להבין כמטאפורה, הרי שדברי ר' אליעזר ברורים למדי – דינו של אדם אלים הוא מוות, ומותו הוא תקנתו. אמנם אין לראות בדברי ר' אליעזר  הלכה ממש, ועל כן אולי ראוי לפרשם כהוראה ערכית בלבד, בדומה לדבריהם של ריש לקיש ור' חנינא לעיל. כך גם מבין זאת רש"י, המפרש כי "איש שמניף זרוע - לו הארץ מתוקנת לקבורה, כלומר ראוי להמיתו ולקוברו".

מכל הדברים לעיל עולה כי אלימות היא מחוץ לתחום בעבור יהודים (כמו גם בעבור נכרים). היא מנוגדת לדרך ה', היא חטא ורשע. מפירושו של רש"י, ואולי גם מרוח התלמוד כאן, ניתן להבין שגם האלימות הננקטת כעונש כלפי האלימים וכביטוי של ריבונות שלטונית ואחריות קהילתית היא בעייתית, ואולי אף בלתי מוסרית בעצמה. על רקע זה, בולט מדרשו של ר' אלעזר על הפסוק מאיוב כ"ב, 8.

 א"ר אלעזר: לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות, שנאמר "וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ" –
את אותו הפסוק המשמש לר' אליעזר כעוגן לתובנה כי אין תקנה לאלימות זולת מוות, מבין ר' אלעזר באופן שונה לחלוטין. לטעמו, השימוש בזרוע – המובן כאן כשימוש באלימות – הכרחי למי שרוצה להיות בעליה של קרקע. רש"י מסביר שבעלי הקרקעות, הם החקלאים, החייבים להשתמש באלימות כדי לשמור על אדמתם מפני אלה המאיימים עליה – בעלי חיים או גנבים. אני מבקשת להבין את דברי ר' אלעזר באופן רחב יותר, ברוח הימים האלה שלפני יום העצמאות.

להבנתי, מלמד ר' אלעזר שהבעלות על קרקע – או הקיום כמדינה ריבונית – מחייב שימוש בכוח, ודורש התנהלות אלימה. מדינה בלא צבא אינה יכולה להתקיים. כמו שבעל השדה חייב להגן עליו מפני המתקיפים, כך גם המדינה מחויבת להגן על עצמה, לא אחת, בכוח הזרוע.

בתוך הקשר הדרשות הקודמות, אני שומעת בדברי ר' אלעזר את המחיר הגדול של הריבונות – השמירה על קיומה של מדינה, על כינונה של חברה מתוקנת וחיה, מחייבת שימוש באלימות. מחד גיסא, מי שרוצה להיות בעליה של קרקע, בעליה של מדינה, חייב להשתמש בכוח הזרוע. מאידך גיסא, החיוב להשתמש בכוח הזרוע אינו מפחית מעוצמת הרשעות הטמונה בכך. האלימות, אפילו יהיו טעמיה נדמים כמוצדקים, היא חטא ורשע שאין להם תקנה.

זוהי אולי הדילמה הקשה ביותר הכרוכה בריבונות. זו דילמה שחכמי התלמוד לא נאלצו להתמודד עימה (ויש שיאמרו שהם בחרו כך במכוון), אבל אנו – לשמחתנו – איננו יכולים להתחמק ממנה.


הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il