ישן מפני חדש תוציא?

אמר רב כהנא: הוא אומר מפי השמועה והן אומרין מפי השמועה - אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרין כך הוא בעינינו - אינו נהרג. וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו - אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה. תדע, שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל.  (סנהדרין פח ע"א)

הקשר:
המשנה השנייה בפרק האחד עשרה במשנה סנהדרין (בתלמוד שונה סדר הפרקים, וזהו הפרק העשירי), עוסקת בדינו של "זקן ממרא", חכם המורה הלכה בניגוד לחבריו, קובעת את סדר הדיון בעניינו, ובתוך כך היא מתארת את ההליך המשפטי הקדום ואת סדר הערכאות בין בתי הדין השונים. הקטע שיידון כאן הוא חלק ממחלוקת תלמודית בנוגע לדינו של הזקן הממרא.

דיון:
מה ההבדל בין עמדה המבוססת על מסורת לעמדה המבוססת על לימוד עצמאי, ומי מהן ענווה יותר?

וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו - אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה -

רב כהנא מגדיר במדויק את מניעיו של החכם בעל דעת היחיד לערער על סמכות הרוב ולהורות הלכה כנגד החכמים האחרים, כיוון שבעיניו דינו של יחיד זה תלוי בהם. להבנתו, אם יש ביד החכם מסקנות הלכתיות המבוססות על מסורת ("מפי השמועה") אי אפשר, מבחינה מוסרית והלכתית, להורגו. כדאי לשים לב, שרב כהנא אינו מורה לקבל את פסיקת הזקן – גם במקרה בו יש בידיו מסורת והחכמים מסתמכים על לימוד עצמאי ויצירתי ("כך הוא בעינינו") – אלא רק דורש להימנע מהריגתו.

ר' אלעזר חולק על דברי רב כהנא. לשיטתו, כל עוד מתעקש בעל דעת היחיד להורות הלכה לפי עמדותיו (גם אם יש להן בסיס במסורת!) ומסרב לקבל את דעת הרוב, דינו מוות: "אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין כך הוא בעינינו - נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל" (בבלי פח ע"א).

המניע של ר' אלעזר להריגת הזקן הוא החשש מפני המחלוקות. מהן אותן מחלוקות שמניעתן דורשת אפילו הריגה? לפי ר' יוסי, קיומה של מסורת היה הקריטריון הראשון לפסיקה, אך אם לא היתה כזו (או, כמו במקרה שמתאר רב כהנא – היו מסורות החולקות זו על זו) היו עורכים הדיינים הצבעה ופוסקים לפי הרוב. מדברים אלה מובן גם שבהגדרה "לא היו מרבין מחלוקות" לא מכוון ר' יוסי לכך שהיתה הסכמה פה אחד על כל עניין ועניין, אלא שבסופו של דבר הצליחו כולם לחיות יחד -  המיעוט קיבל עליו את פסיקת הרוב, גם אם היתה בידו מסורת אחרת.

איפה ממוקמת הענווה (צילום: פלאש 90)

לפי תיאורו של ר' יוסי, "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות". כלומר, השיטה יכולה היתה להתנהל כסדרה, רק כל עוד התלמידים שימשו את רבותיהם כראוי, למדו מהם את המסורות ההלכתיות ולא פחות חשוב מזה – את מסורת ההתנהלות המבטיחה חיים משותפים בין בעלי דעות שונות. משהתרשלו התלמידים בלימודיהם, הם יצרו מציאות שבה אי אפשר להגיע למסקנות הלכתיות על בסיס מסורת או על בסיס דיון והכרעה בסופו, ולכן רבו המחלוקות עד ליצירת "שתי תורות", כלומר, פילוג ביהדות שגרם לקיומן של שתי קבוצות החיות כל אחת במערכת הלכתית משלה. בדברי ר' יוסי מסתתרת גם סיבה אפשרית לכישלון התלמידים.

בתארו את אלה הראויים לשבת כדיינים הוא קובע כי ייתכן שהבעיה של תלמידי שמאי והלל התחילה בכך שהם לא עמדו בקריטריונים ההכרחיים לישיבה בבית הדין, ובראשם הענווה – זו המאפשרת לאדם לקבל את המסורת ממוריו ועוצרת מבעדו לחדש וליצור באופן עצמאי מתוך לימודו שלו. הענווה, היא גם זו שמאפשרת לאדם לקבל עליו, לעיתים, עמדות ודעות המנוגדות לשלו.

שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל  -
רב כהנא מביא את סיפורו של עקביא בן מהללאל כדוגמא לכך שבעליה של דעת יחיד שיש לה מסורת להישען עליה, אינו מוצא להורג כזקן ממרא. במסכת עדויות במשנה (עדויות ה:ו)  מסופר: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל! אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו". עקביא אינו מוכן לפסוק הלכה כנגד המסורת שבידו ולקבל עליו את עול דעת הרוב, גם במחיר ויתור על המעמד הרם של אב בית הדין.

על ערש דווי מורה עקביא לבנו לחזור בו מעמדותיו ולקבל על עצמו את דעת הרוב: בימיו שלו היו המסורות שוות בחשיבותן ובערכן, אולם בימי בנו גברה מסורת אחת על האחרת והפכה להיות נחלת הרוב. מחלוקות רעיוניות, אם כן, קיימות גם במציאות בה יש למסורת שומעים ושומרים (חלקן קשות ביותר – המשנה בעדויות מציעה שעקביא נוּדה בעקבות סירובו להיכנע).

ענוותו של עקביא אפשרה לו להיות כלי הגון ומגן למסורת שקיבל. היא גם זו שכיוונה אותו לעודד את בנו לחזור בו מפני דעת הרוב. ר' אלעזר, בפולמוסו התלמודי עם רב כהנא, טוען שאת עקביא לא הרגו, לא מפני שהיתה בידיו מסורת, אלא מפני שעל אף שדבק בדרכו העצמאית לא הורה לאחרים הלכה כדרכו. כלומר – עקביא, שידע בכל ליבו שהוא צודק ושעמדת רבותיו ואבותיו לצידו, הסכים לשים קץ ל"שושלת" ההלכתית ממנה בא, כדי שלא להרבות מחלוקות (במובן של "קבוצות" או "מפלגות"). גם זה, להבנתי, הוא ביטוי לענווה עמוקה.

מעניין לציין שמסכת עדויות עצמה, המסכת שבה מופיע סיפורו של עקביא, מלאה מחלוקות (רעיוניות). זו מסכת יוצאת דופן, כיוון שאינה מוקדשת לנושא הלכתי אחד, והמחבר בין חלקיה הוא ביסוסן על עדויות חכמים לגבי מסורות קדומות. תוספתא עדויות נפתחת במעין אקספוזיציה, המתארת את הרקע להיווצרותה: "משנכנסו חכמים בכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוציא מדברי סופרים ואינו מוצא, שנאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'..." (עמוס ח, 11) - דבר ה’: שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו. אמרו נתחיל מהילל ומשמאי: שמאי אומר... והילל אומר... וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא..." (תוספתא עדויות א:א).

עמדה אישית או מסורת? (צילום: פלאש 90)

לאחר חורבן המקדש, לאחר אובדן המציאות כפי שהיתה ובפתחה של מציאות חדשה, מנסים חכמים "לספק" לעם את דבר ה'. מהו דבר ה' לפי שיטה זו (התוספתא מציעה תשובות שונות לפני שהיא מגיעה לזו)? להבנתי, זוהי האופציה לחדש חידוש בתורה ובהלכה, בלא הכרח להתבסס על מסורת ובלא חיוב להידמות למשהו שכבר נאמר. לכאורה זהו ביטוי לחוסר ענווה ואפילו ליוהרה, וברור ששימוש באפשרות הזו מוביל בהכרח למחלוקת (כדאי לשים לב, שהמחלוקת כאן, בין הלל ושמאי, אינה מהווה רק את תוכנו של דבר ה', אלא גם את הדרך להגיע אליו – את שיטת הלימוד). למעשה, נראה לי שדרך זו לא רק מאפשרת פתרון אלא גם מביעה ענווה מסוג אחר.

לשיטתו של רב כהנא, כאשר העמדות השונות מבוססות על תובנה אישית ולא על מסורת, תמיד יש פתח לשכנוע. עם מסורת ושמועה אף אחד לא יכול להתווכח, אבל דעתו הפרטית של חכם בהכרח ניתנת לביקורת, ובעליה אינו מתגאה לחשוב אחרת. לכן, דווקא מחלוקות בין דעות שאין להן מסורת יכולות להיפתר ביתר קלות באמצעות דיון המוביל להכרעה, ואפילו בפשרה (כמו זו שמציעים החכמים כאן).