"בדור הזה בחרנו להיות מולטיטאסקינג": מה בין ניקיונות פסח לפמיניזם

"לא ביד חזקה \ ולא בזרוע נטויה \ ולא במורא גדול \ ולא באותות \ ולא במופתים \ אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך".  את השורות הללו, שמצביעות על הצדדים השברירייים ולאו דווקא פורקי העול שביציאה מעבדות לחירות, כתבה חגית אקרמן בשיר "יוצאת ממצרים".

 

השיר פורסם בספרה "עושות סדר: סדר פסח לנשים, מבט מגדרי", שיצא ב-2012 בהוצאת רסלינג. הוא מתעד את תהליכי יצירתו של סדר פסח לנשים ושואל מדוע דמויות נשיות נעדרות מהגדרת פסח המוכרת לנו. אקרמן ניהלה במהלך כתיבתו את "סדר נשים", טקס שנשים עורכות בתחילת חודש ניסן. "הטקס נולד בשנות ה-70 וחזר לזירה הציבורית בשנות ה-90  בידי ניגון נשים, המרכז ליהדות ומגדר במדרשה באורנים", היא אומרת, "מאז התפשטו הטקסים לרמה אזורית, ונוצרות קהילות שמקיימות אותם גם בלי הובלתנו".

 

עכשיו קחו את הדיבור על השבתן של דמויות נשיות לשולחן הסדר והרחיבו אותו לדיבור על ניקיון פסח, שמתרחש בשבועות או בחודשים לפני הערב שמתיישבים בו סביב שולחן החג. הפעם לנוכחות הנשית יש רוב כמעט מוחץ. מחשבותיהן ורגשותיהן כלפי ניקיון הפסח מסוגלות לשרטט, יותר מהפסח עצמו, את תמונת מעמדן הסוציו-אקונומי, את עמדתן הדתית והחילונית ואת מצבן הנפשי.

 

שלוש מרואיינות התבקשו להתייחס בכתבה זאת לניקיון הפסח ולניקיון בכלל: חגית אקרמן, בעלת תואר שני במגדר, מרצה ומטפלת בדרמה; מירי שניאורסון, מרצה בנושאי נשיות ויהדות ואשת תקשורת חרדית, בעלת תוכנית שבועית קבועה ברדיו כל חי; ואורלי בנימין, פרופסור חברה במחלקה לסוציולוגיה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, שבמחקריה עסקה רבות בעובדות ניקיון ובעובדי קבלן.

 

מהו ניקיון פסח מבחינתכן?

"בעבודת הניקיון של פסח יש הדרת קדושה, והיא נעשית מתוך מסירות לדת", אומרת בנימין, "כאישה חילונית, אני רואה את ניקיון הפסח בהקשר רחב יותר. הוא מתיישב עם נקיונות אביב אחרים ברחבי העולם, אחרי העונה הקרה, שבה לא ניתן להגיע אל פינות בלתי נגישות. במובן הרגשי, ניקיון פסח הוא האפשרות לגעת בכל הפינות החשוכות, במרבצי האסונות וההזנחה שבהם פחדנו לגעת".

 

מלבד זאת, בנימין מבקשת למקם את המושג ניקיון גם בהקשר היסטורי וסוציולוגי. לדבריה, "בכל החברות האנושיות שנבחנו עבודת הניקיון מזוהה עם תחתית ההיררכיה החברתית, הגזעית, האתנית והמעמדית. היא מזוהה עם פחיתות כבוד, עם התעסקות בחומרים שאדם מהחברה הגבוהה אינו יכול לגעת בהם".

 

אקרמן. אוהבת את רעיון ה"ריסט", אתחול מחדש

 

גם אקרמן מתחברת מאוד לערכי ניקיון הפסח וביעור החמץ. "אני אוהבת את רעיון ה'ריסט' העומד מאחוריהם", היא אומרת, "תהליך הניקיון הוא מקום להכריע מה רלוונטי ומה כבר לא, ממה אפשר להיפרד ומה משאירים. אולם יש להדגיש שכדי שתהליך כזה יתאפשר, צריך לבוא אל הניקיון ממקום מדויק ולא ממקום של אובססיה או השתעבדות".

 

"ניקיון פסח הוא בראש ובראשונה ניקיון רוחני", אומרת שניאורסון, "כשאני מנקה את עצמי מאגו ומגאווה, אני מתחברת לפנימיותי, אני נהיית לכלי ריק שדרכו יכולה לעבור הגאולה. גם הגבר צריך לעבור תהליך של התנקות, אבל עבודתו שונה מעבודתי. הדי-אן-איי שלנו בנוי אחרת".

 

קריאה נוספת: איך הופכים את הסדר לאירוע פחות צפוי ויותר חווייתי?

 

מי היא שעמדה?

 

הרבנית ימימה מזרחי כותבת על ניקיון פסח כך: "דווקא עבודות הכפיים הנחשבות כעומדות 'בצל', לעומת ההבנות הרוחניות של משה, מקנות את ה'סדר' האמיתי של הכוונה האלוקית, את "ליל הסדר" האמיתי! […] לפי ההבנה הזו, האמירה המזלזלת "נשים- לכיור!" תישמע באזני נשים חכמות לב כמחמאה גדולה דווקא! לכן, בלי בושה, הסתערי בשמחה על נקיונות הפסח, מהעבודות הטהורות שבמקדש".

 

מזרחי היא אולי הרבנית הפופולרית ביותר ביהדות האורתודוכסית בישראל. מה אתן חושבות על דבריה?

"לי זה נשמע כמו ניסיון כושל לאכוף אידיאולוגיה על סיטואציה קיימת ממילא", אומרת אקרמן, "אף על פי שאינני מתנגדת עקרונית לחיבור בין עבודה וניקיון פנימי, כשעושים אידיאליזציה מרעיון, עלולה להיות פגיעה בחוויית החירות של נשים שאינן מתחברות אליו. בשביל נשים רבות, דווקא בלגן הוא יציאה לחירות.

 

"בהקשר הזה, הביקורת שלי על פסח נובעת מכך שהנשים נמצאות בו בעמדה של מאפשרות. הן בפריפריה של העיסוק התוכני. הן עדיין הכוח התומך, זה שנמצא מאחורי הקלעים ומאפשר לגברים לעסוק ב'הגדת לבנך', שהוא לעולם לא 'והגדת לבתך'. "מי היא 'היא שעמדה', אחת הפניות היחידות בלשון נקבה בהגדה? שום 'היא' לא עומדת שם. אף לא אחת מגיבורות מצרים, אף לא פרשנית אחת".

 

שניאורסון רואה את הדברים אחרת. "אם אני מבינה אותה נכון, ימימה מזרחי אומרת דבר מעניין על התחדשות. האישה נטועה בהתחדשות ברובד רוחני וגם פיזי, כמו המחזור למשל. כשמזרחי מדברת על ניקיון, היא מתכוונת לכך ש'החדש', האפשרות להתנקות מהמיותר, גורם לאישה שמחה והתחדשות. בהרצאות שאני נושאת בימים שלפני פסח, אני מזמינה נשים ואומרת להן: 'בואו נעשה סדר'. כולנו מוצאות את עצמנו לפעמים חסרות כוח, כולנו חשות 'מוקטנות'. מוקטנות הוא מונח שנעשה רווח, אבל הוא אינו אהוב עליי. אני רוצה להחזיר את המושכות לידינו.

 

"אני מזכירה לנשים היושבות מולי שבדור הזה בחרנו להיות מולטיטאסקינג - חרדיות, חילוניות ודתיות. משמעות הדבר היא שבחרנו להיות שוות, מסוגלות. אנחנו מנהלות חיי קריירה, בית, משפחה, אימהות, רעיות. שמנו את עצמנו במקום בלתי אפשרי, ואנחנו עם הלשון בחוץ. אני רוצה שנודה בכך שזאת בחירה. פגשתי זוגות במצבים לא פשוטים שבהם האישה המותשת דורשת שבעלה ישתנה. אני משיבה לה שכשאני עושה את העבודה שלי, בן זוגי, שהוא המראה שלי, עושה את ההתפתחות שלו".

 

בנימין מבקשת להזכיר ש"מבחינה היסטורית, נשים רבות חשו גאווה על החזקת בית ראוי, זה שבריא לגדל בו ילדים. בשלב מאוחר יותר, כשנשים יצאו לעבודה, עבודת הניקיון החלה להיתפס בעיניהן כדבר לא ראוי, ומי שיכולה מוצאת לעצמה מנקה".

 

מה חושבות עובדות ניקיון על ניקיון פסח בביתן?

"נשים רבות ממעמדות נמוכים שמנקות בבתי אחרים לא יכולות לחלום על לנקות את הבית שלהן", אומרת בנימין, "חיים שלמים עוברים בניקוי בתים של אחרים, בגידול ילדים של אחרים. מסיבה זאת יש כאלה, במיוחד לקראת פסח, שחוגגות את ניקיון הבית. מצד שני, עובדות סיעוד סיפרו לנו איך הן חוזרות מותשות מהעבודה ואינן מסוגלות לטפל בילדיהן אחרי שסעדו קשישים במשך יום שלם. אני מניחה שגם עובדות ניקיון רבות חשות כך. בהקשר הזה, פמיניסטיות שחורות קבעו שאסור לנשים לבנות לכפות עליהן נרטיבים על ניקיון".

 

הנשים הן גיבורות ההגדה

 

מירי שניאורסון חושבת שנשים הן דווקא הגיבורות הראשיות של יציאת מצרים, אף על פי שאינן מוזכרות בהגדה. היא מזכירה שהרבי מליובבטיש ראה את המהפכה הפמיניסטית כתחנה נוספת בדרך לגאולה. בעיניה, תחבולה היא אסטרטגיה פמיניסטית ראויה, והיותן של נשים כוח עזר הוא סוג של תחבולה. "אנו עדיין בתוך הגלות", היא מדגישה, "גברים כוחניים נמצאים בכל מקום, ואנו, כנשים, צריכות להביא את הגאולה בתחבולות.  

 

הרבי מליובביטש. "שחרור האישה הוא שלב בדרך לגאולה" (תצלום: דורון הורוביץ)

 

"מסע שהיה אמור לארוך שלושה ימים ארך ארבעים שנה, כי בו היה עלינו להתבגר ולהיות לעם", אומרת שניאורסון, "בכל שלב בתהליך הזה הוכיחו נשים שהן נמצאות ברמה אחת מעל הגברים. הן האמינו ביציאת מצרים מהרגע הראשון. רש"י מבין את זה כשהוא מתבונן בפסוק 'תצאנה הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות'. רש"י שואל מאין היו להן תופים, ותשובתו היא שהתופים באו מכוח אמונתן. מאוחר יותר, נשים הן אלה שסירבו לתת את תכשיטי הזהב שלהן בחטא העגל והיו הראשונות לתרום את התכשיטים לבניית המשכן".

 

איך נראו הסדרים שלכן?

אקרמן היא בת קיבוץ עין השלושה, שהיה קיבוץ מסורתי ובו בית כנסת. "חייתי בין שני סדרים שונים לגמרי", היא אומרת, "הראשון היה סדר קיבוצי, שהיה קולקטיבי ופורמלי והתחיל מניקיון של חלל ציבורי, הוא חדר האוכל. הסדר השני היה הסדר בבית הורי אמי החרדים, שהיה הלכתי, דתי ונאמר בהגייה אשכנזית, שנשמעה לי זרה וגלותית.

 

"התכונה לקראת הסדר בקיבוץ היתה שונה והתרחשה בספירה הקהילתית. עם זאת, אפילו שהיתה שוויונית יחסית, לא הייתי רוצה לעשות לה אידאליזציה. גם בקיבוצים היתה חלוקה ברורה יחסית בין עובדות מטבח לעובדי פלחה, בין מנהלי המפעל ובין המטפלות בבתי הילדים. לגבי סביי החרדים, מעולם לא ראיתי את ההכנות לסדר בביתם, אבל אני מנחשת שסבתי עבדה לקראתו ללא לאות".

 

 

מירי שניאורסון (צילום: עדי אורני)

 

"החלוקה של עול הניקיון בחברה החרדית היא שיוויונית יותר ממה שלא-חרדים מייחסים לה", מסייגת שניאורסון, "אני רואה בתים חרדיים שבהם הבעל או הבנים שותפים לניקיון בפסח, ולא רק בפסח. בבני ברק ובירושלים, כשהאישה מפרנסת והבעל לומד ב'כולל', בעלים רבים הם אלה שעושים קניות, אוספים את הילדים ומכינים להם אוכל. מבחינתי, כאישה שפועלת בזירות רבות כל כך – בת 48, סבתא לתשעה נכדים שבגיל 20 כבר היו לה שלושה ילדים ובד בבד פיתחה את הקריירה שלה – הניקיון והחלפת האנרגיה הם הכרחיים".

 

יש גבול דק בין החלפת אנרגיה לאובססיה ולהשתעבדות. איך מונעים קריסה?

"יד על הלב: יש מישהי בדור שלנו שאינה קורסת? חילוניות, דתיות, חרדיות - כולנו קורסות. הקריסה הזאת היא הגלות שלנו. אנו צריכות להתבונן בה ולהבין אותה, ואם נבין אותה, נהפוך גלות לגאולה.

 

"ההבנה היא המפתח כאן. קחי כדוגמה אישה חרדית שעומדת לארח עשרה ילדים ועשרות נכדים בפסח. אם היא מבינה שהיא טורחת במשך שבועיים כדי להגיע למקום של ביתיות וצחות, שכאישה יהודייה, יש לה שליחות ותפקידה לשמור על השתלשלות הדורות כי עם ישראל נבנה מעוד בית ועוד ילד, אז בשבועיים האלה, שבהם היא מנקה, היא לא תקרוס. לעומת זאת, אם היא תפרוט את התמונה הגדולה לפרוטות, כל מה שהיא תראה יהיה עוד ילד, עוד ארון, עוד גרגר על רצפה. כך קורסים".

 

עובדי ניקיון כנייר לקמוס

 

בסדרי הנשים שערכה אקרמן משאירים כיסא ריק למי שנמנע ממנה המקום, שאינה נהנית מחירות. לדבריה, "מנקות עובדות קבלן הן חלק ממי שהכיסא הריק שמור להן". בנימין היא אחת החוקרות הבולטות של עבודות המתויגות כפחותות ערך ושל עובדי קבלן. "כשמדברים במחקר על ניקיון שנעשה במרחב פרטי, בתוך הבית, מדברים על עבודה שאין עליה תשלום, מובנת מאליה", היא מסבירה, "כשמדברים על ניקיון כעבודה בשכר לארגונים, רואים שמשתקפים בה כל התהליכים שקרו בשוק העבודה אי פעם: החל בסוגיות לאומיות, החל בתמיכה במנקה היהודייה על רקע בניין האומה הציונית וכלה במאבק על זכויות והגנה סוציאלית, על רקע ניסיון האוצר להדיר את עובדי הניקיון מעבודה מוגנת בשנות ה-60".

 

לדברי בנימין, "בשל ההיבט האוניברסלי הרואה בניקיון כעיסוק פחות ערך, האתגר הניצב בפני עובדות הניקיון הוא לראות את הערך בעבודתן, לתפוס אותה כשירות הכרחי לרווחה חומרית ונפשית שבלעדיה איננו יכולים להתקיים. המושג האמריקאי 'פוליטיקת רגש' סייע לנו כאן. המבנה החברתי יושב על מנגנון הקצאת רגשות, והמעמדות הנמוכים לוקחים על עצמם רגשות בושה, אשמה וכישלון. פוליטיקת הרגש מסרבת להקצאת הרגש הזאת וקוראת לעובדי הניקיון לשאוב גאווה מעבודתם". 

 

ממה שואבות עובדות הניקיון את תחושת הערך שלהן?

"במחקר 'פוליטיקה רגשית בעבודות ניקיון: המקרה של ישראל', שעשיתי עם דבורה ברנשטיין ופנינה מוצפי־האלר, גילינו שהפלסטיניות התגאו בתרומתן להשכלת ילדיהן ובקשריהן עם המעסיקות היהודיות. עובדות ניקיון מזרחיות מהדרום היו גאות על כך שהצליחו לתת לילדיהן מה שיש לאחרים, כמו בגדים ובילויים. הן נאבקו על כך שלא ייחשף המחסור. עובדות ניקיון יוצאות חבר העמים שאבו גאווה מהיחסים ביניהן וממאמציהן להקים איגוד מקצועי.

 

"למרות תחושת הגאווה, שהיא כשלעצמה הישג אדיר, אסור לעשות אידיאליזציה. עובדי ניקיון מתמודדים עם כאב נורא. הם כואבים על כך שלא ניתן למלא את צורכי ילדיהם, הם חשים בושה על כך שילדיהם ייאלצו לחשוף בפני חברים ומורים במה הם עובדים. הם עסוקים תמידית בשאלה איך הקהילה תופסת אותם".

 

 

"אסור לעשות אידיאליזציה" (Thinkstock)

 

 

איך סדר הפסח הישראלי נראה מנקודת מבטם של עובדי הניקיון?

"הוא יכול להיות לחגיגת ניקיון כשהמעסיקה מציעה למנקה לעבוד יותר ולהרוויח יותר. מצד שני, הוא יכול להיות למפגן של טרור. ישראלים לא רוצים להיות פראיירים. הם ידרשו את הניקיון המושלם בעבור הכסף ששילמו. מנקות סיפרו לנו על מעסיקות שדרשו מהן הקרבה אדירה, כמו לנקות חפצים קטנים עם קיסמים או לגעת בחומרים רעילים בלי כפפות. לקוחות מגלים ערנות אדירה כלפי טיב הניקיון ושוכחים שהמנקה מבקשת יחס אנושי. כל עובדת ועובד ניקיון בבית ובמרחב הציבורי היא אדם שלם, אדם שזכאי לזכויותיו ולכבודו, שאסור שיחיה חיי השפלה ועוני".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8