דעת מיעוט

נטמא אחד מן הבזיכין - רבי יהודה אומר: שניהם יעשו בטומאה, לפי שאין קורבן ציבור חלוק; וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו (מנחות טו ע"א)

הקשר:
הפרק השני של מסכת מנחות מציג בעיות שונות בתהליך הקרבת המנחה, כאלה שעלולות לגרום לפיגול - פסילתה של המנחה ולענישת המקריב. המשנה השנייה בפרק זה מתארת פסילה או פיגול של קורבן אחד מתוך קבוצת קורבנות ותוהה האם יש בכך כדי לפסול את כולם: "רבי יוסי אומר - אותה החלה ואותו הסדר (אחת משתי מערכות סידור הלחם המוקרבות בכל שבת) שחישב עליו (מחשבה שאינה ראויה או שהיא מכוּונת לטעות, הרי זה) פיגול וחייבין עליו כרת, והשני (החלה והסדר שהמחשבה המפגלת לא כוּונה כלפיהם) פסול ואין בו כרת; וחכמים אומרים זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת" (משנה מנחות ב:ב).

פגם קטן שמעיב על הכל (cc-by-RLHyde)

חלקה השני של משנה זו ממשיך את הדיון בכיוון אחר ומציג מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים: "נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים - רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קורבן צבור חלוק; וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל". הדיון התלמודי במשנה זו תוהה על יסוד המחלוקת בין ר' יהודה וחכמים ותוך כדי כך מציין דוגמאות נוספות למחלוקת זו. הקטע שיידון כאן, הוא חלק מדיון זה. 

דיון:
כיצד צריך הציבור להתייחס למיעוט הטמא שבתוכו?

נטמא אחד מן הבזיכין – רבי יהודה אומר: שניהם יעשו בטומאה, לפי שאין קורבן ציבור חלוק –
הבזיכים הם שתי הקערות בהן מונחת הלבונה לצד סדרי לחם הפנים, מדי שבת. לדעת ר' יהודה, אם נטמא אחד משני הבזיכים, יש להקריב את שניהם כטמאים. הטעם שנותן ר' יהודה לדבריו הוא "שאין קורבן ציבור חלוק". כלומר – קורבן השייך לכל הציבור (בניגוד לקורבן המובא בידי אדם יחיד), גם אם יש לו מרכיבים שונים, נחשב כחטיבה אחת שלמה. אם חלק ממנו נטמא ואי אפשר להתייחס אליו כאל טהור במלואו, יש לראות בו טמא לגמרי.

לכאורה, טומאת הקורבן אוסרת את הקרבתו, ולכן יש לשאול מה ראה ר' יהודה להתיר את הקטרת שני הבזיכים הטמאים?
העיקרון ההלכתי שמאפשר את דעתו של ר' יהודה מנוסח בידי חז"ל כ"טומאה דחויה היא בציבור" (ראו למשל בפסחים עט ע"א) ומשמעו שהקרבת קורבנות ציבור בזמנם הקבוע חשובה יותר ממגבלות הטומאה במקדש. לכן אף על פי שקורבן ציבור נטמא יש להקריבו. עיקרון זה נכון גם במקרה שהמקריבים (הכהנים או העם) טמאים. כך מנסח זאת הרמב"ם: "כל קורבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת" (רמב"ם, הלכות ביאת המקדש פ"ד, הלכה י). לפיכך, לדעת ר' יהודה, היותם של בזיכי הלבונה חלק מקורבן ציבור מחייבת מחד גיסא להתייחס אליהם כאל טמא שלם, ומאידך גיסא מתירה להקריבם בטומאתם.

הרעיון ש"אין קורבן ציבור חלוק" ועליו להיות מוקרב כחטיבה אחת שלמה – טהורה או טמאה – נבחן בתלמוד גם בקשר לקורבן הפסח. התורה מאפשרת לאלה שהיו טמאים בעת הפסח, ולכן נמנע מהם לקיימו, להקריב את קורבנם חודש מאוחר יותר, במועד הקרוי "פסח שני": "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, 11-10).

השאלה ההלכתית מתעוררת כאשר במועד הפסח עצמו מתברר כי חלקים נרחבים בעם טמאים ואינם רשאים להקריב את הקורבן. התוספתא מסבירה: "אימתי אמרו פסח בא בטומאה (כלומר, מתי מחילים את הכלל שטומאה דחויה בציבור ומקריבים את קורבן הפסח בטומאתו)? בזמן שרובו של צבור טמאין; היו חציין טהורין וחציין טמאין - הטהורין עושין את (הפסח) הראשון והטמאין עושין את (הפסח) השני" (תוספתא פסחים, פ"ו ה"ב). ר' שמעון חולק על הלכה זו: "היו חציין טהורין וחציין טמאין - הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן" (שם, שם). לדעת ר' שמעון, במקרה שחצי העם טמאים בפסח יש להתיר להם להקריב את הקורבן בזמנו, תוך שמירה על הפרדה בינם ובין חצי-העם הטהור. החכמים אינם מקבלים את שיטתו: "אמרו לו אין חולקין את הציבור אלא או כולן עושין בטהרה או כולן עושין בטומאה" (שם, שם).

ייתכן שניתן לראות כאן שתי גישות שונות למשמעותו של הביטוי, הנזכר גם כטעמו של ר' יהודה בסוגיה הנדונה כאן, "אין קורבן ציבור חלוק": לדעת החכמים כל האנשים המקריבים בעת אחת צריכים להשתייך לאותה דרגת טהרה או טומאה ובכך יש ביטוי להיות הציבור בלתי מחולק, שלם; לדעת ר' שמעון שלמות הציבור מתבטאת באחידות המעשה בזמן מסוים, המאפשרת שונוּיוּת בדרגת הטומאה. נדמה שדעת החכמים גורסת ששלמות משמעה אחדות ואחידות ואילו דעת ר' שמעון גורסת ששלמות משמעה מסגרת אחידה המכילה בתוכה הבדלים ושונוּיוֹת.

באותה ברייתא מופיעה גם דעת ר' יהודה: "היחיד מכריע את הפסח לעשותו בטומאה". כוונתו לכך שאפילו רוב של אדם אחד בקבוצת הטמאים לעומת קבוצת הטהורים יגרום להקרבת הפסח כולו בטומאה. בסוגיה התלמודית הנדונה כאן, מובאת דעה מחמירה אף יותר של ר' יהודה בעניין קורבן הפסח: "אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין - יעשו בטומאה, לפי שאין קרבנות ציבור חלוק" (בבלי מנחות טו ע"א).

נדמה ששיטת ר' יהודה קיצונית בשאיפתה לשלמות העם יותר משיטותיהם של ר' שמעון והחכמים. ניתן להבין את שיטתו כמבקשת שלמות טהרנית ובלתי מתפשרת – אפילו פגימה מועטה ביותר בתוך הכלל, פוגמת את כולו; אפילו טומאת שבט יחיד) מטמאה את העם כולו. ניתן גם להבין את שיטתו באופן אחר – היחיד הוא חלק מן הכלל, ועל השלם אסור להתעלם ממנו או להדירו, אלא להכילו בתוכו ואף להזדהות עימו.  

וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו –

אסןר להדיר את המיעוט (cc-by- seth1492)

החכמים אינם מקבלים את דעת ר' יהודה לגבי הבזיכים. לשיטתם, אם נטמא אחד מן הבזיכים יש להקריב רק אותו כטמא, ואילו את השני יש להקריב בטהרתו. גם כאן, כמו בעניין קורבן הפסח, משתדלים החכמים להרחיק את הטמא מהטהור ולמנוע ערבוב ביניהם.

החכמים מבקשים אולי לראות את חצי הכוס המלאה: טומאת המיעוט אינה מטמאת את הציבור כולו, ויש להפריד את הטמאים מתוך הטהורים ולהתייחס אל כל אחד מהם בנפרד. באופן כזה, פגמיו של המיעוט אינם מעניינו של הכלל והוא רשאי, אולי אפילו חייב, להפריד עצמו מהם. לכאורה, ר' יהודה רואה את חצי הכוס הריקה: החלק הטמא, קטן ככל שיהיה בתוך הכלל, מטמא את הכל. הכלל נשפט ומוגדר על-פי פגמיו של המיעוט שבתוכו. להבנתי, ר' יהודה רואה לפניו כוס שלמה: אמנם המיעוט הטמא גורם לציבור כולו להיחשב טמא, אך דווקא בשל כך הוא מאפשר לו להקריב את קורבנו יחד, כעם אחד, שהרי "טומאה דחויה בציבור".

החלת טומאת המיעוט על הכלל מאפשרת – הן מבחינה הלכתית, הן מבחינה ערכית –  את קיומו של ציבור בלתי מחולק, שלם. היא מונעת מן הרוב להדיר את המיעוט ולהרחיקו, ומחייבת את הציבור להכיר בכל מיעוטיו כחלק ממנו. 

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

 

 

 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8