דיני פשרות

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק הרביעי של מסכת סנהדרין עוסקת בהבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות. בתוך הדיון התלמודי בעניין זה, מזכיר ריש לקיש את הסתירה, כביכול, שיש בין שני פסוקים מקראיים: "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, 20) ו"בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, 15) ומנסה לפתור אותה. רב אשי מציע פתרון אחר: אחד הפסוקים מדבר על "דין" והשני מדבר על "פשרה". הברייתא המצוטטת כאן מופיעה כאסמכתא לדבריו, אך נדמה שהיא מעלה רעיון אחר.

דיון:
כדתניא: צדק צדק תרדף - אחד לדין ואחד לפשרה –
מניסוח הברייתא ניתן להבין כי היא מתמקדת רק בפסוק "צדק צדק תרדוף" ולומדת כי בו עצמו יש ביטוי הן לדין והן לפשרה: המילה "צדק" מופיעה פעמיים, ולכן לכל אחת מההופעות משמעות שונה – אחת כוונתה דין, והשנייה כוונתה פשרה.

עמדות שנוגדות זו את זו מהותית (צילום: תמר הירדני)

מה ההבדל בין דין לפשרה?
בתחילת מסכת סנהדרין (דף ו ע"ב) נזכרת מחלוקת בין ר' אליעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי, ובין ר' יהושע בן קרחה על עניין הפשרה. ר' אליעזר טוען שם: "אסור לבצוע (לערוך פשרה), וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' (תהלים י, 3), אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א, 17)".

לדעת ר' אליעזר הפשרה מנוגדת לדין האלוהי שהוא ישר, אובייקטיבי ואינו חומל ולכן הוא מסוגל "לנקוב את ההר". את הפשרה מבין ר' אליעזר כבגידה בצדק האלוהי ובחד-משמעיותו. ר' יהושע בן קרחה מבין את הדברים באופן שונה: "רבי יהושע בן קרחה אומר- מצווה לבצוע, שנאמר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם (זכריה ח, 16), והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע".

לדעת ר' יהושע בן קרחה הפשרה היא היא הביטוי האמיתי של רצון אלוהים, כיוון שיש בה שילוב של "משפט" ו"שלום". כדאי לשים לב לכך שר' יהושע "מוותר" בדרשתו על המילה "אמת" המופיעה גם היא באותו הפסוק, ואולי יש בכך רמז לעובדה שהפשרה אכן מנוגדת לעתים למה שנתפס כ"אמת". לפי גישה זו, הדין אולי מכוון לאמת האלוהית, אך בנוקבו את ההר הוא מפורר את תשתיות הצדק של הקהילה האנושית, כיוון שהוא פוגע אנושות בשלום. לפיכך עריכת פשרה היא מצווה, ומכאן נובע שהליכה בדרך של "יקוב הדין את ההר" היא סוג של חטא. שתי עמדות אלה נוגדות זו לזו מהותית והן מייצגות שתי דרכי מחשבה עקרוניות ביחס לתפקיד השופטים באכיפת החוק האלוהי.

כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות –
הברייתא נותנת דוגמאות כדי לבחון את דרכי הדין והפשרה. הדוגמא הראשונה עוסקת בשתי ספינות המעכבות זו את זו בנהר – הן אינן יכולות לעבור בו יחד, ומי מהן שתוותר לשנייה מסכנת את פרנסתה. במקרה זה אין "צודק" ושאינו צודק", אין פושע וקורבן. שתי הספינות הן קורבן של הנסיבות והליכה בדרך הדין בודאי תפגע יותר באחת מהן, אך גם תהיה מובנת ומקובלת.

הדין המוצע כאן צריך להתבסס על בחינה של שני קריטריונים: כמות המטען והקרבה לנמל הבית. בהצבת קריטריונים אלה יש היגיון רב, והיא מבטאת את העיקרון של "יקוב הדין את ההר", כלומר אמירה חד-משמעית ותקפה תמיד, גם במחיר פגיעה באחד הצדדים. הדין, במקרה זה, ברור ומובן ואיני חושבת שהוא מעורר קושי מוסרי או מהותי כלשהו.

היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו -
קושי כזה יתעורר במקרה ששתי הספינות טוענות שהקריטריונים הקבועים בחוק פועלים לטובתן – שתיהן רחוקות באותה מידה מנמל הבית (ואולי אף שתיהן טעונות). במקרה כזה, קובעת הברייתא, יש לערוך פשרה ביניהן (הביטוי "הטל פשרה ביניהן" הוא יחידאי. בדרך-כלל נאמר בספרות חז"ל "לעשות פשרה" וכך נמצא גם במקבילה בירושלמי בבא קמא פ"ג ה"ה).

כיוון שמצבן של שתי הספינות זהה, יש למצוא דרך לפתור את הבעיה באופן היוצא מחוץ לתחום המוגדר של הדין (קרי: הקריטריונים של מרחק ומטען). במקרה זה, הדרך הצודקת – לדעת הברייתא – היא עריכת פשרה, כאשר גם לספינה ה"מפסידה" מובטח פיצוי כלכלי. בפשרה זו, אולי כמו בכל הפשרות, כל צד מפסיד משהו (הספינה שתעבור ראשונה מפסידה כסף, והספינה השנייה מפסידה זמן), אך כל צד גם מרוויח משהו (הספינה הראשונה מרוויחה זמן והשנייה כסף).

ספינה שהיא קורבן של הנסיבות

נדמה שהדברים מתאימים לשיטת ר' יהושע בן קרחה – בסופו של דבר מתבצע כאן משפט, המנוהל לפי חוקים וכללים, אך יש פה גם שלום כיוון שנמנעת מחלוקת חמורה ונזק כלכלי כבד.

דיון נוסף על ההבדלים בין דין ופשרה מופיע ב מדרש מן המכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, מס' דעמלק, ב) המפרש את דברי משה ליתרו "כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ" (שמות י"ח, 16): "ושפטתי בין איש - זה הדין שאין בו פשרה. בין רעהו - זה הדין שיש בו פשרה, ששניהם נפטרין זה מזה כרעים". כלומר, שיפוט של מעשה אדם יחיד יכול וצריך להיעשות על-פי הדין, אך אם מבקשים לשמור על יחסי רעות בקהילה יש הכרח בפשרה.

בהמשך דורשת המכילתא גם את תשובת יתרו למשה, בה הוא מפרט את הדרך הראויה לבחור שופטים מישראל: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות י"ח, 21). במדרש מודגשת המחלוקת העקרונית בין תומכי הדין (כר' אליעזר בנו של ר' יוסי) לתומכי הדרשה (כר' יהושע בן קרחה). "ואתה תחזה מכל העם - תחזה להם בנבואה...יראי אלהים - אלו שהם יריאים מן המקום בדין". זו דעתו של ר' יהושע, ולפיה את השופטים יש לבחור על-פי הקול האלוהי המנחה בנבואה, ויראת האלוהים הנדרשת מן השופטים נקשרת במושג הדין.

על עמדה זו חולק ר' אלעזר המודעי, המפרש את הפסוק אחרת: "ואתה תחזה מכל העם - אתה תחזה להם באספקלריא, כמחזית זו שחוזין בה המלכים... יראי אלהים - אלו שעושין פשרה בדין". לפי עמדה זו בחירת השופטים צריכה להיעשות תוך התבוננות בחייהם ובמעשיהם, כדרך שהמלכים צופים בנתיניהם דרך חלונות מוגבהים – כמעין רואים ואינם נראים – ויראת האלוהים של השופטים משמעותה דווקא עשיית פשרה.

הפשרה מאפשרת חיים משותפים (חיים שיש בהם רעות, לפי המכילתא) לבעלי עמדות שונות, באמצעות ויתור של כל צד על חלק מן האמת שלו. חסרונה, להבנתי, עלול להתבטא בטשטוש ובעמעום של חילוקי הדעות. במחלוקת שבין דין לפשרה אני מבקשת שלא לערוך פשרה, אלא להשאיר על כנה את חדוּת הטיעונים של כל צד ובכך להמשיך ולהתמודד עם הפולמוס העקרוני ולא לעמעם אותו.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il