מעדן כהנים

מאי טעמא? אמר קרא: "לְמָשְׁחָה" (במדבר יח, 8) - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין (זבחים צא ע"א)

תרגום:
מה הטעם (לכך שהכהנים רשאים לאכול את הקורבנות המותרים להם בכל דרך שירצו)? אמר הפסוק: "לְמָשְׁחָה" (במדבר יח, 8) – (כוונת מילה זו היא) לגדוּלה, (כלומר, על הכהנים לאכול) כדרך שהמלכים אוכלים.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

הקשר:
במשנה השביעית בפרק העשירי של מסכת זבחים מובאים דברי ר' שמעון: "ובכולם (בכל הקורבנות המותרים להם לאכילה) הכהנים רשאין לשנות באכילתן - לאכלן צלויים, שלוקים ומבושלים". התלמוד תוהה מה הטעם להיתר שניתן לכהנים לאכול את הזבחים בכל דרך שירצו, ומשיב באמצעות מדרש על במדבר יח, 8.

דיון:
מהי גדוּלתם של הכהנים ומה מלמדת אותנו העובדה שהיא מתבטאת דווקא במזונם?

מה בין כהן למלך? כך על פי הערכות  נראה כתר הכהנים(פלאש90)

"לְמָשְׁחָה" (במדבר יח, 8) – לגדולה –
לדעת התלמוד, הטעם לחופש הקולינארי שניתן לכהנים טמון בפסוק מבמדבר יח, 8. פסוק זה הוא חלק מדברי אלהים לאהרן, המובאים לאחר תיאור מרידתו של קורח בבחירת משפחת אהרן (ומשה) לכהנים ולמנהיגים. בדברי אלהים לאהרן ניתן לראות אישוש וחיזוק למעמדם הנבדל של הכהנים בתוך העם בכלל ובתוך שבט לוי בפרט.

בין הזכויות שניתנות לכהנים נזכרות בפירוט גם זכויות האכילה מתרומותיהם של בני ישראל: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם. זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ... כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ. כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח, 14-8).

הכהנים אם כן הם המופקדים על המקדש, על מה שבתוכו ועל מה שמובא אליו. כל דבר הנתרם למקדש וניתן לאלהים, מגיע למעשה לידיהם של הכהנים. לא רק ערך דתי וכבוד מרוויחים הכהנים, אלא גם מזון לשובע. המילה "לְמָשְׁחָה", העומדת במרכז המדרש, מובנת כאן במשמעות של "לגדוּלה". כלומר, על-פי פסוק 8 הזכות לשמור על כל מה שיתנו בני העם למקדש, ניתנת לכהנים במטרה להפכם גדולים וחשובים. זכות זו הופכת, מן הסתם, גם לאות של גדוּלה וכבוד.

השורש מש"ח מקשר בין כהנים ומלכים ואולי זו הסיבה לכך שהמדרש משתמש כאן דווקא בו: המשיחה בשמן מכתירה מלכים (ראו למשל שמ"א י, 1) ומקדשת כהנים (שמות ל, 30). קיימות הקבלות נוספות בין כהנים ומלכים אולם נדמה כי המדרש כאן אינו מדגיש את כובד האחריות ועול השררה המונח על כתפי שתי קבוצות אלה, כי אם דווקא את הכבוד המוענק להם. רעיון זה מובלט מאוד בפירושו של הרמב"ן לבמדבר ח, 7: "ועבדתם – עבודת כהונה, ואיננה לכם עבודת שיעבוד כעבודת עבדי המלכים; עבודת מתנה - גדוּלה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאִתי".

לדעת הרמב"ן ניתן היה להבין כי עבודת הכהנים היא עול כבד וסוג של עבדוּת לאלהים ולמקדש, ולכן מבקש הפסוק להדגיש כי הכהונה היא "מתנה" של כבוד ותפארת מאת אלהים.

כדרך שהמלכים אוכלין –
המדרש מבקש ללמוד את ההיתר לכהנים לאכול את הקורבנות בכל דרך שירצו ממנהגי האכילה של המלכים, אך כיצד אוכלים המלכים?

לדעת התלמוד בסוגיה שלנו, הדרך המלכותית לאכול היא זו שמציע ר' שמעון במשנה – "הכהנים רשאין לשנות באכילתן - לאכלן צלויים, שלוקים ומבושלים". מכאן ניתן להבין שמלכים אוכלים את מזונם בכל דרך בה יבחרו. אכילה מלכותית מתאפיינת, לפי שיטה זו, בחופש בחירה.הצעה נוספת מעלה רב חסדא: "מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל; מאי טעמא (מה הטעם לכך?) אמר קרא 'למשחה' - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים" (חולין קלב ע"ב).

לדעת רב חסדא הדרך המלכותית לאכול היא בצליית הבשר ובתיבולו בחרדל. על האוכל המלכותי, לשיטה זו, יש מגבלות - עליו להיות עשיר ומושקע, אולי כדי להראות את גדולתם של האוכלים ולהפגין את כבודם. הרמב"ן חולק על דעת רב חסדא: "כדרך שהמלכים אוכלין – אלמא (כלומר) צלי לאו דווקא, אלא מטעמים כאשר אהב, וזהו דרך מלכים" (חידושי הרמב"ן, חולין קלב ע"ב). לדעת הרמב"ן, "דרך מלכים" היא לאכול מה שהם אוהבים, אולי בניגוד לאחרים שאוכלים רק מה שהם צריכים, או מה שהצליחו למצוא בשוק. פירוש נוסף מציע הרשב"א: "(מתנות הכהונה) אינן נאכלות אלא להנאה ולתענוג כדרך שהמלכים אוכלים" (חידושי הרשב"א, חולין קלב ע"ב). מכאן ש"דרך מלכים" היא לאכול רק לשם הנאה ותענוג, אולי בניגוד לדרכם של פשוטי העם שאוכלים בעיקר כדי לשבוע.

הדיון בדרך המלכותית לאכול מגלה את הפנטזיות של הפרשנים על חייהם של המלכים ואולי גם את השאיפות הקולינאריות (והכלכליות) שלהם עצמם. בעיקרם מדגישים התיאורים את חופש הבחירה במזון ובאופן הכנתו, ואת הפנאי – מנת חלקם של בעלי ממון – המאפשר התמוגגות מן האוכל ומן האכילה.

בדומה למלכים, גם הכהנים נהנים ממזון רב, שהשגתו אינה כרוכה בעמל. בניגוד למלכים, החופש הקולינארי של הכהנים אינו מספק לחז"ל מטרה לשאוף אליה אלא מהווה בעיקר מושא לחוסר נחת מוסרי. כך למשל, מספר התלמוד על אחד מן הכהנים הגדולים: "אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלוש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה (גרב= כשמונה ליטר, סאה= כשמונה ק"ג).

לדמיין חיי מלכים (פלאש90)

אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא 'נותר' במקדש (כיוון שכל הבשר נאכל בזמן)" (פסחים נז ע"א). יוחנן בן נרבאי נזכר בתלמוד לטובה, אך כמויות המזון האדירות שבאו אל קרבו מעוררות חוסר נחת אצל הפרשנים. רש"י למשל, פותר את אי-הנחת באמצעות הפירוש ששלוש מאות העגלים חולקו לתלמידיו הרבים של הכהן הגדול, ולא נאכלו על-ידו בלבד.

הדמיון (והשוני) בין המלכים והכהנים, גם ביחס למזון, מתואר באופן סרקסטי בסיפור המופיע בהמשך אותה סוגיה. יששכר איש ברקאי נזכר שם ככהן גדול מושחת, שהיה זובח את הקורבנות כשמטפחות משי כרוכות על ידיו. לא רק שמעשה זה מנוגד להלכה הוא גם מפגין עושר באופן בוטה ומתנשא. התלמוד מספר כי המלך והמלכה הזמינו אותו כדי להכריע במחלוקת ביניהם: מה טעים יותר, גדי או טלה. העובדה כי המלכים נזקקים לעצתו הקולינארית של הכהן הגדול יכולה להעיד כי אפילו הם אינם אוכלים כמויות בשר גדולות ומגוונות כמו המשרתים בקודש. כתשובה על שאלת המלך, מחווה יששכר איש ברקאי בידו באופן מזלזל ונענש בכריתת שתי ידיו. לא רק "צדק פואטי" יש כאן (הידיים שנמנעו ממגע בבשר ובדם, לא יעשו זאת עוד לעולם) אלא גם אמירה עקרונית חריפה על מעמדם של הכהנים: בסופו של דבר גם הם נתונים למרותם של המלכים. משרתי הקודש, אם כן, אולי זוכים בכבוד מלכים ומותרים לאכול בדרך מלכוּת, אך אין הם בעלי השלטון האמיתיים ואל להם לחשוב עצמם כאלה.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לדיון היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו
לתגובות: editor@bac.org.il