צער השתיקה

הקשר:
המשנה הרביעית בפרק הארבעה עשר של מסכת זבחים מתארת את השינוי שחל בעבודת הקודש לאחר שהוקם המשכן. חלק משינוי זה הוא מעבר השליטה בהקרבת הקורבנות מידי הבנים הבכורים, שהוקדשו לעבודת הקודש, לידי משפחות הכהונה בלבד. הדיון התלמודי בנושא זה מזכיר את סיפורם של נדב ואביהוא, בני אהרן. הקטע שיידון כאן הוא חלק מדיון זה.

דיון:
תגובתו הדוממת של אהרן למות בניו מעוררת שאלות על משמעות השתיקה.

כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י, 3) –
בשיאם של טקסי הקדשת המשכן וכהניו מתחולל אירוע נורא: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (ויקרא י, 2-1). בשל הדמיון בין תיאור זה לתיאור בפסוק הקודם, המתאר את הנס המוכיח את נוכחות אלהים במשכן: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים" (ויקרא ט, 24), ניתן לראות במות בני אהרן מעשה של קורבן-אדם.

חטאם של נדב ואביהו

נדמה שהבנה זו עומדת גם ביסוד תגובת משה לאירוע: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (שם, 3). ייתכן שבדברי משה יש הכרה בכך שאלהים מבקש להתקדש באמצעות מותם של מקורביו ואהוביו, ולהתכבהרשב"םד מייסוריו של העם כולו. הדיון התלמודי כאן אינו מתעכב על עניין זה אלא מתרכז בתגובתו של אהרון: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י, 3)".

פרשנויות שונות ניתנו לתגובת האלם של אהרן במות עליו שני בניו.  רואה בשתיקת אהרן איפוק מופלא בחריגותו: "וידום - ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות". לטענתו, הבכי וביטויי האבלות הם התגובה הצפויה למכת איומה כזו, אולם אהרן נהג כפי שמצווה אלהים ליחזקאל לנהוג כשתמות אשתו (סמל לחורבן והכאב שיחוו העם מאת האלהים): "בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ" (יחזקאל כד, 17-16).

יחזקאל מצוּוה להדמים את נאקתו, להתאפק ולהימנע מבכי או מכל גילוי אחר של אבלות וכך אכן הוא נוהג: "וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי" (שם, 18). יחזקאל שותק את כאבו ומדחיקו, ולא נודע כי בא הצער אל קרבו. התלמוד כאן גורס שאהרן נדם בתגובה לדברי משה: "כיון שמתו בני אהרון, אמר לו (משה): אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה" (בבלי זבחים קטו ע"ב). משה מציע לאהרן נחמה באמצעות הפירוש שמות בניו נעשה כדי לקדש את השם, ולכן "וידום אהרו". פירושים שונים ניתנו לרעיון קידוש השם המובע כאן, אולם נדמה לי כי בפשט הדברים עומדת ההבנה שהמוות ה"רועש" של נדב ואביהוא תורם להנכחת אלהים בעולם כגדול ונורא. כך מתבאר גם מדברי ר' יוחנן, המופיעים בהמשך לקטע הנדון כאן: "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים סח, 36) -  אל תיקרי (תקרא) 'ממקדשך' אלא 'ממקודשיך', בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל" (בבלי זבחים קטו ע"ב). דומני שלמילה "נורא" כאן יש יותר ממשמעות אחת.

לדעת המדרש בתלמוד, אהרן מכיר בכך שבניו הם "ידועי מקום" ולכן שותק. נדמה שהוא מקבל את הסברו של משה ואולי אף מתנחם בכך שאלהים בחר דווקא בבניו שלו כדי למות. בחירה זו מעידה שהם "ידועים", כלומר מוכרים לאלהים ואהובים עליו. אהרן שותק, לדעת מדרש זה, מפני שהוא מקבל את הדין ומצדיק אותו.

וכן בדוד הוא אומר: דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, 7), אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק –
הסבר נוסף לשתיקה נלמד מפסוק בתהלים. המזמור ממנו לקוח פסוק זה נשמע כעידוד לאדם המתבונן בעולם ורואה כי "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיה יב, 1). לפי המזמור, צריך אדם זה לבטוח בה' ולהימנע מקנאה ב"רשע וטוב לו". הביטוי "דום והתחולל לו" מוסבר על-ידי הפרשנים כציווי להמתין בשקט ומתוך תקווה לשינוי המיוחל. רד"ק מציע אפשרות הבנה נוספת: "ויש מפרשים אותו מעניין 'חִיל כַּיּוֹלֵדָה' (תהלים מח, 7)". כלומר, כאב ההתמודדות עם העולם חסר הצדק כמוהו כצירי הלידה – שניהם אמנם גורמים לסבל אך גם מבשרים על בואה של גאולה.

המדרש כאן דורש את הפסוק באופן שונה. לפיו, המילה "התחולל" משמעה "חללים חללים". כלומר, היא אינה מובנת כרמז לתקווה אלא דווקא כתיאור גורמי הכאב עצמו, בדומה לפירושו של רד"ק, אולם כאן הכאב אינו מבשר על שמחה עתידית אלא מותיר חלל בלב האדם, שוב ושוב. השתיקה בפסוק זה אינה שתיקתו של הממתין לעשיית הצדק ולגאולה, אלא שתיקתו של המוּכּה תחת שוט המכֶּה. שתיקה כזו יכולה לבטא כניעה ופחד. נדמה לי שכשאלהים הוא המכֶּה, השתיקה למולו – לא לזעוק, לא להתחנן, לא להתפלל – מבטאת התרסה. זו שתיקה מחרישת אוזניים.

וכן בשלמה הוא אומר: עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (קהלת ג, 7) –
קול אחר ביחס לשתיקה שומע המדרש בפרק ג' בקהלת. הפסוק בו מתרכז המדרש, כמו אלה שלצדו, אינו קובע מהו הזמן המתאים לדבר או לשתוק אלא רק מצביע על העובדה שיש בעולם תפקיד הן לזה הן לזה. דומני שגם פירושו הדרשני של התלמוד כאן, המציע כי "יש שכר" לשתיקה ולדיבור גם יחד, מרמז לחשיבות שיש לכל אחת מן הפעולות הללו, ואין כוונתו לשכר ממשי. אמנם בתחילתו טוען המדרש התלמודי שאהרן עצמו קיבל שכר על דומייתו, אבל הוא אינו מפרט וקשה להבין למה כוונתו (וראו הערת בעלי התוספות בעניין זה, זבחים קטו ע"ב, ד"ה: "וקיבל"). כדאי לשים לב שהמילה האחרונה (תרתי משמע) של הפסוק היא "לדבר" דווקא.

המדרש התלמודי מחבר בין "וידום אהרן", "דום והתחולל לו" ו"עת לחשות" ובכך מאפשר לנו להביט בשתיקת אהרן על מות בניו משלוש נקודות מבט שונות. בתחילת המסע הדרשני מובנת שתיקת אהרן כקבלת הדין, אולי אפילו בגאווה מסוימת: אם מות בניו מקדש את השם, הרי שהמוות הוא אות לבכירותם ולבחירתם. מנקודת המבט של הפסוק מתהלים, יכולה אותה השתיקה להיתפש כהתרסה זועקת מול האלימות האלהית. הפסוק בקהלת מדגיש את חשיבות הדיבור, לא פחות משהוא מצדיק את השתיקה. נדמה לי שבכך הוא מטיל ספק בכל האמור לפניו: אולי אהרן טעה בבחירתו לשתוק? אולי זו טעות להצדיק שתיקה זו? אולי הרעש החז"לי סביב דומיית אהרן מפריע לשתיקתו לדבר?
רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.