להתבונן בסבלם של אחרים: על צלמי המלחמות ששינו את העולם

סוגיית ההתבוננות בסבלם של אחרים זוכה בימים האחרונים בשתי נקודות מבט מאתגרות. ולא, אין להן קשר, לפחות לא מיידי, לבחירות ולאופן המרתק והמייאש שבו הקבוצות הרבות החיות בישראל מסתכלות בעונג ובמרירות זו על סבלה של זו. זאת כתבה על צלם העיתונות רוברט קאפה, שתערוכה קטנה מדי של עבודותיו מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, ועל צלם העיתונות סבסטיאו סלגאדו, שסרט תיעודי עליו עולה בבתי הקולנוע.

קאפה הוא צלם העיתונות המפורסם בעולם. הוא נולד ב-1913 למשפחה יהודית מבודפשט כאנדרה פרידמן. ב-1933, כשחי בפריז, החליט למתג את עצמו כצלם אמריקאי עם הילה הוליוודית ושינה את שמו לרוברט קאפה. הוא החל לתעד את מלחמת האזרחים בספרד וזכה לתהילת עולם כשלכד במצלמתו את הרגע שבו לוחם המיליציה פדריקו בורל גראסיה נורה ונהרג.

מאוחר יותר צילם את חורבות אירופה וב"D-day" היה הצלם היחיד שהגיע לחוף נורמנדי עם גל הפלישה האמריקאי הראשון. בשנת 1948 הגיע לישראל כדי לתעד את האירועים המכוננים של הולדתה. הוא צילם את הכרזת העצמאות, את הירי על אלטלנה, את הפליטים ואת המעברות. קאפה נהרג ב-1954 כשעלה על מוקש בעת שצילם את הקרבות בהודו-סין.

פלסטיני? ציוני? פליט!

כל זה כבר מוכר וידוע. מה שמרענן בתערוכה "צלם של החיים", באצירתה החכמה של רז סמירה, הוא האופן שבו החליטה סמירה לארגן את התצלומים. התערוכה אינה מחולקת לחטיבות "ספרד", "אירופה", "ישראל", והתצלומים בישראל אינם תופסים את המקום הדומיננטי. במקום זאת, הצילומים והתקופות מעורבבים, וסבל מתערבב בסבל.

לרגע נראה שהסדר שרירותי. כעבור כמה רגעים, נדמה לפתע שהמניע תמטי: למשל, "נואמים" (טרוצקי, בן גוריון ובגין), או "עשן באוויר" (אלטלנה, קרב בבלגיה, נורמנדי). באחד הצימודים המטלטלים תלויים זה בצד זה תצלומים של צעירה תימנייה ופעוט על גבה (מעברת פרוד, 1949), אֶם גרמניה יושבת בשוחה עם ילדיה (גרמניה, 1945), ופעוטות פלסטינים באוטובוס, מגורשים משטח ישראל (1948). מי שמסתכל בהם לא יכול שלא לחוש הזרה של הסיפור הישראלי, הגרמני, הפלסטיני.

הפלישה לנורמנדי, כוחות אמריקאיים פושטים על אומהה - רוברט קאפה, 1944

במאמרו "הפליטים בצילום: מבט אוניברסלי מול מבט מקומי" כותב יוסי נחמיאס כי "הוויית הפליטות חוצה גבולות פיזיים, פוליטיים או אתניים. כ'סימן' היא כרוכה באי יציבות 'המסומנים'". מבחינה חזותית, "משמעות הדבר היא שאין אפשרות להבדיל עקרונית בין יהודים לערבים פליטים בתצלום [...] דוגמה לכך היא תמונת ילדה יחפה בוכיה על רקע מאהל ביום סגריר, שצולמה בידי רוברט קאפה במחנה 'שער העלייה'. כדי להמחיש את מצוקת הפליטים הפלסטינים, אומצה דמות הילדה על ידי ההסברה הפלסטינית בסוף שנות השישים".

הדרגתיות גאונית

צימוד חתרני יותר נעשה ב"מלח הארץ", סרטו של וים ונדרס שהיה מועמד לאוסקר. הסרט מתאר את חייו ואת עבודתו של הצלם הענק סבסטיאו סלגאדו, שנולד ב-1944 בחוות בקר ביער גשם ברזילאי ונהפך לכלכלן מבריק. בעת לימודיו ועבודתו בבנקים בפריז החל לצלם. בהתחלה עמים ושבטים, ואחר כך סכסוכים ומלחמות.

"מלח הארץ" נפתח בצילומי דב קוטב ואריות ים. בתפנית הדרגתית מאוד, הדרגתיות גאונית, ממשיך הסרט בצילומי מלחמה, אסון וגופות. גופות מלפנים ומאחור, גופות ילדים ומבוגרים, גופות לבנות ושחורות. ערימת הגופות של סלגאדו גבוהה כל כך, עד שבתקופה שבה צילם את המלחמה ברואנדה, התמוטט והפסיק לצלם.

אחר כך חלה תפנית גאונית נוספת בסרט, שהיא גם התפנית שעשה סלגאדו בחייו. ונדרס, שמתעד את התפנית, מערבב בסרטו בין בני אדם לטבע ובעלי חיים באחת הדרכים המשכנעות ואוהבות-האדם שנראו עד כה.   

בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" כותבת ההוגה האמריקאית סוזאן סונטאג על צפייה מרחוק בשידורי אסונות אנושיים. לדבריה, "המצבים שנהוג לתארם כאדישות, קהות רגשית או מוסרית, הם למעשה מצבים מלאי רגש; רגשות זעם ותסכול".

"אבל", היא ממשיכה, "פשוט מדי לבחור באהדה. הקירבה הדמיונית לסבלם של אחרים... רומזת על קשר בין הסובלים הרחוקים - שתקריביהם מוצגים על מסך הטלויזיה - לבין הצופה המוגן. קירבה זו אינה קיימת. כל עוד אנו חשים אהדה איננו מרגישים כמשתפי פעולה עם גורמי הסבל. האהדה שלנו מעידה על היותנו חפים מפשע ובו בזמן גם על חוסר אונינו. היא עשויה להיות תגובה חסרת ערך, שלא לומר בלתי הולמת.

"המשימה העומדת בפנינו", פוסקת סונטאג, "היא להניח לרגש האהדה שאנו חשים כלפי הסובלים ממלחמה וממדיניות רצחנית, ולהתחיל לחשוב כיצד זכויות היתר שלנו נמצאות על אותה מפה שעליה מונח סבלם, וכיצד הם קשורים זה לזה - בדרכים שאולי היינו מעדיפים שלא לדמיין - כשם שעושרם של אחרים קשור בהכרח בנישולם של אחרים".

גרי יורופסקי טעה

צודקת. ובכל זאת, קל מדי להסניף מהחומר האידאולוגי של סונטאג המפורסמת והאמידה. מי הם "אנחנו"? האם תושבי שדרות יכולים להיכלל ב"אנחנו" בזמן הפגזה על עזה? ועד כמה חסינים "אנחנו" בעידן התמוטטות המעמד הבינוני (כן, הוא כולל גם לבנים וגם מערבים "פריבילגיים")? כדי להרגיש מחובר לאסונו של אחר, כדאי לרענן את השימוש במילים "נישול", "עושר", "זכויות יתר", "אחרים" ו"אנחנו".

הנה צורה אחרת של מיון, שמרעננת את המחשבה על טבח גם בעיני אלה שאינם מסכימים איתה: "בני אדם הם חלאות העולם", אמר גורו זכויות בעלי החיים גארי יורופסקי, בראיון שנתן בישראל. "לא אכפת לי מיהודים או מפלסטינים או מהמלחמה הטיפשית והילדותית שלהם על חלקת אדמה שכוחת אל במדבר. אכפת לי מבעלי חיים, שהם היצורים המדוכאים, המשועבדים והמיוסרים היחידים על פני כדור הארץ... כשאנשים יתחילו לאכול בשר יהודים פרוס או ילדים פלסטינים צלויים בין שתי פרוסות לחם עם בצל, מלפפונים חמוצים וחרדל, אז אתחיל לדאוג למצב במזרח התיכון".

יורופסקי טועה. הפצצות אוויריות יכולות לצלות גוף של ילדים טוב יו­תר מגריל, אבל משהו בעולם הדימויים שלו, בהזרה חסרת הרחמים, מצליח לטלטל לרגע את תגובות הזוועה והחמלה המסוד­רות מדי לנוכח תצלומי אסון. יורופסקי, משונאי האדם המרשימים בעולם, מצליח לגרום לקוראיו להבין באופן חייתי לגמרי (חייתי, כי שבריר השנייה שבה סומר השיער כשקוראים את דבריו מעיד על כך שמוצאנו מבעלי חיים) את גודל אסונם של אחרים.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי