מדורת השבט

ראשון

- מה זה השירים העצובים האלה, קרה משהו?
- היה פיגוע, לא שמעת?
- מתי?
- אתמול
- וואלה...

שני
מה קרה היום? תלוי, כמובן, את מי שואלים. על 22,145 קילומטרים רבועים מצטופפים עשרות סדרי יום שונים. מתעלמים זה מקיומו של זה. כותרות ראשיות, בעיתונים ובאתרי אינטרנט, מארגנות ומתעדפות את המציאות; בשעה שכותרות אחרות, בעיתונים אחרים, מארגנות ומתעדפות מציאות חלופית. אז מה קרה היום, בעצם?

שלישי
אתה רואה אותו פוסע במרץ במסדרונות הכנסת, לידו המתאמת הנאמנה, יועץ התקשורת המבטיח, השליש הצבאי חמור הסבר; ופתאום אתה שואל את עצמך – מתי בפעם האחרונה ראש הממשלה שלך פגש מישהו במקרה? מתי מישהו מהאנשים שחורצים את גורלך חמק מנתיב השוורים של פגישות עבודה - טקסים – נאומים - התייעצויות? מה הם יודעים, בעצם, מחוץ למה שמסופר להם?

מעצבים אותנו (פלאש90)  

רביעי
ואת אומרת לי שבגלל זה הפסקת לקרוא עיתונים. שהדרך היחידה לדעת מה קורה באמת זה לצאת לשטח, לראות מקרוב, להתרשם, לגעת. ואני שואל אותך מה זה משנה בעצם, אם העולם כולו חווה את המציאות דרך העיתון שאת לא קוראת. ואיפה זה מעמיד אותך. ואת שותקת.

חמישי
פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך: כל אימת שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שהתבואה שתגדל בשנה הזאת - כל מי שיאכל ממנה יהיה למשוגע. אם כן, יטכס עצה. ענה המשנה למלך למלך: יפרישו באסמיך תבואה בעדנו, כך שלא נצטרך לאכול מן התבואה החדשה, שהרי להכין בשביל כולם אי אפשר. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו בלבד לא נהיה משוגעים, ואילו כל העולם כולו יהיה משוגע, אז יתהפך המצב - ואנחנו ניחשב למשוגעים. על כן, בוודאי נצטרך גם אנו לאכול מן התבואה הזאת. אבל רק זה, שנסמן סימן במצחינו, כדי שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. כך, כאשר אהיה מסתכל על מצחך, וכן כאשר תהיה אתה מסתכל על מצחי, נדע על פי הסימן שאנחנו משוגעים.

"מעשה בתבואת שגעון" רבי נחמן מברסלב

שישי
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ - שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ". 

שביעי
שלוש פעמים בשנה היו עולים בני ישראל אל מקום אחד – הקנאים והפשרנים, הימנים והשמאלנים, מעמד הביניים הנשחק והאלפיון העליון החוגג. כולם נפגשים, מתערבבים, משתייכים. עם שלם מצטופף סביב השולחן הקטן והסיר עם מרק הקובה במטבח של סבתא. לרגע אחד מתמוססים קווי ההגנה של מוסדות חינוך וועדות קליטה וסגנונות לבוש וסמלי מעמד. גם עם של שניים עשר שבטים צריך לב אחד. פעם זה היה המשכן. מה זה היום?

מפטיר
אנו מעצבים את הכלים שלנו, ולאחר מכן הכלים שלנו מעצבים אותנו.
 

מרשל מקלוהן, "Understanding Media"