עוף, גוזל

אמר רב כהנא: לא קשיא - הא לה, הא לאמה. מאי שנא אמה? דמיצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה, איהי נמי תיצטוותא אאמה ואזוגא דשבקינן לה! אמה אברתא מיצטוותא, ברתא אאמה לא מיצטוותא
(בבא בתרא פ', ע"א)

תרגום:
אמר רב כהנא: לא קשה (אין סתירה בין הברייתא והמשנה) - זו לה וזו לאמה. במה שונה אמה? שמצטרפת על הבת ועל (בן) זוגה שעוזבים (משאירים) לה, היא (הבת) גם מצטרפת על אמה ועל (בן) זוגה שעוזבים לה! אֵם על הבת מצטרפת, בת על האם לא מצטרפת.

הקשר:
המשנה השלישית בפרק החמישי של מסכת בבא בתרא עוסקת במכירה של קניין שיש לו פוטנציאל של פירות. המשנה מביאה כמה סוגים של קניין מסוג זה, וביניהם גם שובך יונים. המשנה קובעת שבעת מכירה של גוזלי יונים, יש להשאיר לזוג היונים שבשובך "בורך ראשונה" (כך בכתבי היד, למשל, בכתב יד פארמה), כלומר, את זוג הגוזלים הראשון שנולד להם. התלמוד מעמת את המשנה עם ברייתא הטוענת שיש להשאיר בשובך "ברִיכה ראשונה ושנייה" ומנסה להסביר את הסתירה ביניהן.

דיון:
כדי להשאיר את היונים בשובך, מותירים להן את גוזליהן עמן - האם עיקרון זה נכון גם אצל בני אדם? דיון על קניין שובך וגוזלים מעלה שאלות על מערכת היחסים שבין אם ובתה, ובין הורים וילדים.

אמר רב כהנא: לא קשיא - הא לה, הא לאמה - רב כהנא מנסה להסביר את השוני בין המשנה והברייתא. כאמור, המשנה קובעת כי בעת מכירת הגוזלים יש להשאיר לאם (למעשה, לשני ההורים) את זוג הגוזלים הראשונים שנולדו לה. מן ההקשר מובן שמטרת מעשה זה היא השארת ההורים בשובך - הנחת היסוד של המשנה והתלמוד היא שההורים לא יעופו מן השובך שבו שוכנים ילדיהם. הברייתא, לעומת זאת, קובעת כי יש להשאיר שני זוגות של גוזלים ("ראשונה ושנייה"). ישנם נוסחים שונים לדברי רב כהנא, וגם בשל כך חולקים הפרשנים על משמעותם. מפאת חוסר המקום וקוצר ההבנה, אני נמנעת מלעסוק בכך כאן ומנסה לקרוא את הדברים כפשוטם, עד כמה שאפשר.

רב כהנא מסביר שאין סתירה בין המשנה והברייתא כיוון שכל אחת מהן עוסקת במקרה אחר: המשנה מדברת על שובך ובו זוג הורים אחד, שאיתו יש להשאיר את זוג הגוזלים הראשון (הביטוי "בורך" במשנה, או "ברִיכה" בתלמוד, קרוב למילה "בכור", ואולי זו כוונתו כאן); הברייתא, לעומת זאת, מדברת על שובך שבו כבר הושאר הבורך - הבת של זוג ההורים הראשון ובן זוגה - וכדי שזוג זה לא יעזוב את השובך משאירים גם לו את הבורך שלו (כלומר, את הנכדים). הרשב"ם מפרש שהביטוי "שנייה" בברייתא מכוון לכך שזהו דור שני הנולד מן האם המקורית: "משום דשניים הם לאמהות של אמן, בני בנים שניים הם לזקנים".  
 

מאי שנא אמה? דמיצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה - התלמוד מקשה על דברי רב כהנא: מה שוני יש באם (זו הנזכרת במשנה) מן הבת (זו הנזכרת בברייתא)? ומדוע יש להפריד את הדיבור על שתיהן? על כך עונה התלמוד: האם מצטרפת אל בתה ואל בן הזוג שנותר עמה. כלומר, כאשר משאירים לאם את בתה איתה, היא לא תעזוב את השובך.

תשובת התלמוד לקושיה מזמינה שאלה אחרת: כיוון שהאם "מצטרפת" אל ילדיה (כלומר, אל הבת ובן זוגה), הרי שבשובך זה יש כבר משפחה שלמה (הורים וילדים) - מדוע יש להשאיר גם לבת את ילדיה שלה? לבת הרי יש את אמה עמה - האם אין זה מספיק כדי למנוע ממנה לעזוב?

אמה אברתא מיצטוותא, ברתא אאמה לא מיצטוותא - אחד הנושאים שבהם חולקים הפרשנים הוא משמעות המילה "זוגא". הרשב"ם מציע שהכוונה לבן זוג (וכך תרגמתי-פירשתי גם אני לעיל). הבנה זו מובילה אותו לאבחנה מעניינת: יש שני סוגים של "צוות", שני סוגים של "הצטרפות" - זה שבין היונה/האשה לבן זוגה, וזה שבין היונה/האשה לגוזליה/ילדיה. לבת שאין משאירים לה את ילדיה יש שני ציוותים אחרים - זה שבינה ובין בן זוגה וזה שבינה ובין אמה. הרשב"ם טוען שהציוות בין האם לבתה חזק ומשמעותי יותר מאשר זה שבין הבת לאמה, מפני ש"רחמי האם על הבת". לכן, כאשר לבת אין ילדים משלה בשובך, היא לא תישאר שם - בן הזוג שלה ואמה אינם עוגן חזק מספיק כדי לחבר אותה אל הבית. את הביטוי "רחמים" שבדברי הרשב"ם ניתן לקרוא בשתי דרכים: בעברית מלמד ביטוי זה על דאגה וטיפול, אבל בארמית משמעותו, בפשטות, אהבה. האם אהבת האם לבתה גדולה ומשמעותית יותר בחייה מאשר אהבת הבת לאמה?

תשובתו הניצחת של התלמוד היא כן. האם מצטרפת לבתה, אבל הבת אינה מצטרפת אל אמה. במערכת היחסים שבין יונים וגוזליהן, בדיוק כמו במערכת היחסים שבין הורים וילדיהם, אין הדדיות שלמה ושוויונית. אמהות מחוברות לילדיהן באופן מחייב - יהא זה חיוב של טיפול, דאגה ורחמים או חיוב של אהבה - אבל הילדים אינם מחוברים להוריהם באותו האופן. האמהות יישארו בבית בשביל ילדיהן, אבל הילדים לא יעגנו עצמם לשובך בשביל הוריהם. זו הסיבה לכך שהברייתא דורשת להשאיר לבת את ילדיה שלה ("בריכה שנייה"): הבת לא תישאר בשובך בשביל הוריה, אבל תישאר שם בשביל ילדיה, וכאשר היא תישאר, תישאר עמה גם אמה. כלומר, הדרך להשאיר בשובך את זוג ההורים היא לדאוג לכך שילדיהם יישארו עמם, וכדי שילדיהם יישארו יש להשאיר עמם את ילדיהם שלהם.

חוסר ההדדיות ביחסי הורים וילדים הוא טבע העולם. הילדים נדרשים לכבד את הוריהם ולטפל בהם כאשר הם נזקקים לכך (בעיקר בעת זקנתם), אבל דרישה זו מעידה על כך שאין זה בהכרח אינסטינקט ראשוני ו"טבעי". גם במקרה של היפוך הכוחות, כאשר ההורים קשישים, חלשים וזקוקים להגנה ולטיפול, והילדים בוגרים ובעלי כוחות כלכליים, פיזיים ונפשיים, אין זה ברור מאליו שיהיו "רחמי הבת על האם". תפקידם של גוזלים לעוף מן השובך ולהקים לעצמם בית חדש, ותפקידם של הורים להישאר עם ילדיהם - לטפל, לאהוב. זה לא הדדי, זה לא שוויוני, זה אפילו לא הוגן, אבל זו דרך העולם. זו הטרגדיה של ההורוּת.