אמת ויציב

כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחוכמת יוונית, לעז להם בחוכמה יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חוכמת יוונית.

(בבא קמא פ"ב, ע"ב)

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק השביעי של מסכת בבא קמא אוסרת על גידול בעלי חיים מסוימים בארץ ישראל. בין היתר נאמר שם: "אין מגדלים חזירים בכל מקום". הסיפור שיידון כאן מבקש לתת טעם לקביעה זו.

דיון:
הסיפור הקשה הזה מעלה בי תהיות על פנים וחוץ, על חוקי המשחק השבריריים שבתוכם אחוזות קהילות ועל כאב האשליה המתנפצת.

כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים - הורקנוס ואריסטובולוס היו בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה. לאחר מותה של שלומציון, שירשה את המלוכה מבעלה, נלחמו שני הבנים זה בזה על המנהיגות. מלחמה זו הסתיימה בהתערבותו של פומפיוס, המצביא הרומאי, אשר השתלט על יהודה ולמעשה חיסל את הממלכה החשמונאית. הסיפור הנדון כאן מתאר אירוע אחד מתוך מלחמת האחים, והוא נזכר גם בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים" (י"ד, 2). בתלמוד הבבלי מופיע סיפור זה בשני מקומות נוספים (סוטה מ"ט, ע"ב; מנחות ס"ד, ע"ב) ובתלמוד הירושלמי נמצאת גרסה מעט שונה (ברכות פ"ד, ה"א ; תענית פ"ד, ה"ה), המעמידה את הסיפור בתקופת המצור הרומאי על ירושלים ורואה אותו כגורם לחורבן בית המקדש.

ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין - פתיחת הסיפור מלמדת שהמלחמה בין האחים ובין שני פלגי העם לא הכריתה את הסולידריות ותחושת שותפות הגורל הדתית. הצרים והנצורים משתפים פעולה ביניהם כדי להמשיך לקיים את מצוות הקרבת הקורבנות כסדרה. אלה שבחוץ זקוקים לאלה שבפנים כדי שיקיימו עבורם את בית המקדש, ואלה שבפנים תלויים באלה שבחוץ כדי שיספקו להם את "חומר הגלם" לעבודת האלוהים. נדמה שהחומה המפרידה בין שתי הקבוצות הופכת שקופה בעת החילופין, ואולי לרגע קצר בכל יום מימות המצור שוכחים האנשים שמפה ומשם את שנאתם זה לזה והופכים לקהילה אחת.

היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחוכמת יוונית, לעז להם בחוכמה יוונית אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם - בדברי הזקן יש, לכאורה, הבנה דתית-יהודית עמוקה: ההפסד במלחמה אינו תלוי בכוח האנושי, אלא ברצונו של אלוהים. כל עוד עובדים הנצורים את אלוהים ומקיימים את מצוותיו לשביעות רצונו, הוא לא ייתן שייפלו ביד אחיהם הצרים עליהם. למעשה, הערבות ההדדית הדתית והנזקקוּת של אלה לאלה כדי להשלים "מניין" לשם עבודת האלוהים הן אלה המקיימות את האיזון העדין, מגדירות את הקהילה ושומרות על יציבותה (לפחות כאשליה משותפת של חבריה). הפרת האיזון הזה תפגע בצרים בדיוק כמו בנצורים, כיוון שאלה גם אלה מאמינים שהם זקוקים להמשך עבודת המקדש כדי לשרוד.

איני יודעת מה הכוונה בביטוי "חוכמה יוונית" כאן, אבל ברור שהסיפור תולה בה את אמירתו של אותו זקן. נדמה לי שבהקשרו כאן - ובתוספת הפועל "לעז", שמשמעו "דיבר בלשון זרה" - בא מושג זה לבטא מבט חיצוני של מי שאינו שייך לקהילה שבה חברים, לרגע אחד בכל יום, שני המחנות שמשני עברי החומה. בניגוד לצרים והנצורים, חומת ההפרדה בין החוץ לפנים גלויה לחלוטין למי שמביט מבחוץ. פריצתה תתאפשר רק כאשר ייקרע החוט המקשר בין שני המחנות, רק כאשר יגבה החיץ בין הצרים לנצורים ותחושת האחדות-לרגע תיעלם. נדמה לי שרק מי שעומד מחוץ למעגל הקהילתי (ויהא זה, כמו כאן, אפילו מעגל קהילתי רעוע, שמבוסס על אשליה) יכול להיות עיוור לסודות וליסודות קיומו, ובאופן כמעט אירוני גם בעל פיקחות כדי לראות את הרקב העולה בשורשיו. "חוכמה יוונית", אם כן, יכולה להיות מובנת בסיפור הזה כמבט קר ומרוחק במציאות, מבט עיוור לדקויות ואטום לאיזונים העדינים המחזיקים על כנה את המציאות החברתית, את הקהילה. מנגד, יכולה "חוכמה יוונית" להיות מובנת כמבטו של הילד הצועק "המלך הוא עירום": דווקא משום שאינו חלק מה"משחק", הוא מסוגל לראות את המציאות כהווייתה, גם אם היא נחבאת מאחרי חומות של אשליה.

כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה - החזיר, שנשלח על ידי הצרים במקום הכבשים של קורבן התמיד, אינו מגיע ליעדו (המזבח אשר במקדש) וכבר במחצית דרכו במעלה החומה מזעזע את הארץ. כל עוד הצליחו שני המחנות להתעלם מן החיץ שביניהם ושיתפו פעולה בעבודת האלוהים, היתה החומה המפרידה שקופה עבורם. משבחרו הצרים לראות את החומה ולהנכיח אותה, היא הופכת מוחשית כאיבר בגוף הארץ כולה, ציפורני החזיר ננעצות בה, והכאב מרעיד את האדמה. נדמה שפציעת החומה מעירה את הארץ מחלומה, חלום השלום והאיזון: עכשיו ברור שיש כאן מלחמה, שאין קהילה אחת, שיש פה שנאה, אלימות וכאב. אשליית השותפות וה"יחד" מתנפצת.

הבחירה לשלוח את החזיר במעלה החומה היא הפרה בוטה של ההסכם בין הצדדים הנצים והיא טורפת את קלפי המשחק. כל החוקים שהתקיימו עד כה (ויהיו אלה חוקים משונים וחסרי היגיון ככל שיהיו) נשברים. אפשר ללגלג על חוקי המשחק של חברות שונות ולראות בהן רק את האבסורדי והמגוחך, אולם קשה להתעלם מכך שכל שבירה של מערכת איזונים קהילתיים מערערת את יסודות הקהילה ומאפשרת (לפחות בפוטנציה) את קריסתה. גם אם שקיפותה של החומה היא שקרית ושיתוף הפעולה בין הצרים לנצורים מבוסס על העלמת עין וטשטוש האמת, כפי שחשף הזקן, ניפוצם של אלה מערער משהו ביסודות המציאות. גם משענת קנה רצוץ היא משענת, וקריסתה מזעזעת את הארץ.

ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חוכמת יוונית - המיקוד של התלמוד בחוכמה היוונית ובחזירים כגורמים לשבר - ולא בשנאת האחים, למשל - מפתיע. לטעמי, הוא מלמד שמכיוון שלפעמים גם אשליה היא סוג של מציאות וניפוצה אינו מוסיף טוב לעולם, כל מי שתורם לערעור היסודות ולשבירת החוקים מסוכן לקהילה.

יש משהו נוגע ללב בשיתוף הפעולה בין הצרים לנצורים, בין האחים הנלחמים זה בזה, שהמבט החיצוני (המובע כאן באמצעות המושג "חוכמה יוונית", ומודגש באמצעות הפועל "לעז") מתעלם ממנו ואפילו מזלזל בו. ציפורני החזיר הננעצות בחומה קורעות את הנימים הדקים והעדינים המחברים בין האנשים בשני המחנות, ומותירות ביניהם רק שנאה. נדמה לי שמסקנת הסיפור מלמדת ששבירת חוקי המשחק מסוכנת יותר משמירה עליהם, גם אם האחרונה מבוססת על העמדות פנים, שקרים קטנים ואשליה גדולה. איני בטוחה שאני מסכימה לזה, וביני לביני אמשיך לתהות אם שקר מנחם עדיף על אמת מכאיבה.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".