בין אדם לחברו

במאי קמיפלגי? רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד (עירובין לב ע"ב)

תרגום

במה הם חולקים? רבי סבר: נוח לו לחבר שיעשה הוא איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור גדול; ורבן שמעון בן גמליאל סבר: נוח לו לחבר שיעשה עם הארץ איסור גדול, והוא – אפילו איסור קל לא יעשה.אפשר לאכול לפני שמעשרים? (פלאש90) 

הקשר

חלקה השני של המשנה השנייה בפרק השלישי במסכת עירובין עוסק בעירוב תחומין, כלומר באפשרות ההלכתית להגדיל את התחום המותר להליכה בשבת. הקטע שיידון כאן מסכם את הסוגיה התלמודית הדנה במשנה זו.

דיון

מה הקשר בין יחסי "חברים" ו"עמי ארצות" ובין "עירוב תחומין"?

במאי קמיפלגי? 

במהלך הסוגיה התלמודית חולקים רב ששת ורב נחמן האם יש חזקה ששליח יעשה את שליחותו. במסגרת ניסיונותיו להוכיח את טענתו מביא רב ששת דוגמה. בשיטת רב ששת אין רצוני לדון כאן, אך הדוגמה עצמה רלוונטית לקטע הנדון כאן: בעל תאנה מזמין את חברו לאכול מפרות תאנתו – האם רשאי חברו לאכול בלא לעשר קודם את הפרי?

לפי הדוגמה של רב ששת, הדבר תלוי בנוסח ההזמנה, ובכל מקרה כדאי לעשר את הפרי לפני שייאכל ממנו באופן מסודר. רבי (ר' יהודה הנשיא) ורבן שמעון בן גמליאל (אביו של ר' יהודה הנשיא) מגדירים את זהות בעל התאנה בדוגמה הנדונה כ"עם הארץ" – מי שאינו מקפיד בענייני תרומות ומעשרות – ולכן ייתכן חשש כלשהו שמא לא עישר את הפרי. במקרה שבעל התאנה הוא "חבר" (כלומר, אדם ששייך לחכמים המקפידים על תרומות ומעשרות), חולקים הבן והאב. לדעת רבי, במקרה כזה מותר לאכול מן הפרי בלא עישור, ולדעת אביו, הדבר אסור, שכן דווקא "חבר" אמור להקפיד על מעשרותיו, ולא סביר שעישר "שלא מן המוקף" (כלומר, מן הסמוך והקרוב ליבול שעליו מוחלת הפרשת התרומה). כנגד גישה זו, טוען רבי: "נראין דברי מדברי אבא – מוטב שיֵחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים". לדעת רבי, עדיף לחשוד ב"חבר" שעבר עבירה מינורית (כתרומה "שלא מן המוקף"), ולהניח שהפרי מעושר, מאשר להתייחס לפרי כ"טבל" – שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, ולכן הוא אסור באכילה – ובכך להגדיר את עמי הארץ שיאכלו ממנו כעוברי עבירה חמורה. " רבן שמעון בן גמליאל גורס שכל מרצו של אדם המדקדק במצוות מופנה להתקדמותו שלו בסולם ה'צדיקוּת' ואין מעניינים אותו אחרים. ייתכן שמחלוקתו של רבי עם אביו נסבה על עניין זה, ולשיטתו גם אדם המקפיד על המצוות מעוניין בעליית ה'ממוצע' של שמירת המצוות בקהילתו ומוכן לשלם על כך מחירים פרטיים. אם כך, בניגוד לאביו, הרואה בערבות ההלכתית ההדדית בגידה במחויבות האישית של האדם הדתי, רבי גורס שבערבות הדדית מסוג זה יש 'נוחות' פרקטית ואידיאולוגית "

התלמוד מנסה להבין את המחלוקת בין הבן והאב, וכהרגלו הוא מבקש את העיקרון המנחה לכל אחת מן השיטות.

רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה –

כאמור, "חבר" הוא מי שמקפיד בענייני תרומות ומעשרות, בעקבות הקפדתו היתרה בענייני טומאות וטהרות, ואילו "עם הארץ" הוא מי שאינו מקפיד בכך. ספרות חז"ל מגלה כי מערכת היחסים בין "חבר ו"עם הארץ" עברה שינויים בין תקופות שונות. בזמן בית המקדש היו להבדלים בין "חברים" ו"עמי ארצות" השלכות הלכתיות קונקרטיות, אולם לאחר חורבנו נדמה כי הבדלים אלה נשאו אופי ערכי יותר ועיצבו את הגבולות בין מי שקיבל את סמכות החכמים והלכותיהם ובין מי שלא. לאור זאת, נקל להבין את החריפות שבה מתייחסים התנאים ל"עם הארץ", כפי שזו עולה בקובץ אמרות במסכת פסחים: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם... ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה (דברים כז, 21)... אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת; אמרו לו תלמידיו: רבי, אמוֹר 'לשוחטו'! אמר להן: זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה... ששה דברים נאמרו בעמי הארץ – אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך, ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו" (פסחים מט ע"ב).

אמרות אלה מתייחסות ל"עם הארץ" כאל אדם חסר אחריות הלכתית ובלתי מוסרי, ובמישור ההלכתי – מגדירות אותו לא רק כ"זר" שאינו שייך למחנה החברתי והדתי הנכון, אלא אף כאויב ממש, וקשה להישאר אדישים מול השנאה המובעת בהן.

רבי טען שמוטב מראית עין של עבירה קלה ל"חברים" מאשר החטאה ממשית של "עמי הארץ". התלמוד טוען שלדעת רבי, "חבר" יעדיף לעבור עבירות קלות, על מנת למנוע מ"עם הארץ" לעבור עבירות חמורות. הפער בין שתי האמירות ברור: בראשונה "מנדב" רבי את ה"חברים" להיחשד בעבירה, ואילו בשנייה הוא "מנדב" אותם לעבור עבירה ממש. 

ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד –

גם את דברי אביו של רבי, רבן שמעון בן גמליאל, מעצים התלמוד, ולשיטתו עדיף שה"חבר" יישמר במעשיו ויימנע מכל שביב של עבירה, גם במחיר החטאה של "עם הארץ" בעבירה חמורה.

במסכת שבת עולה השאלה העקרונית האם מותר להנחות אדם לחטוא כדי להציל אדם אחר מחטא, ובניסוחו של רב ששת: "וכי אומרים לו לאדם חטֹא כדי שיזכה חברך?!" (שבת ד ע"א). ייתכן שדעת רבן שמעון בן גמליאל, לדעת התלמוד, מתאימה לגישה זו ולכן מדגישה את החשיבות שיש בשמירה העצמית של ה"חבר" מפני העבירה. אם כך, רבן שמעון בן גמליאל גורס שכל מרצו של אדם המדקדק במצוות מופנה להתקדמותו שלו בסולם ה"צדיקוּת" ואין מעניינים אותו אחרים. ייתכן שמחלוקתו של רבי עם אביו נסבה על עניין זה, ולשיטתו גם אדם ערבות הדדית בין חברי הקהילה (Thinkstock) המקפיד על המצוות מעוניין בעליית ה"ממוצע" של שמירת המצוות בקהילתו ומוכן לשלם על כך מחירים פרטיים. אם כך, בניגוד לאביו, הרואה בערבות ההלכתית ההדדית בגידה במחויבות האישית של האדם הדתי, רבי גורס שבערבות הדדית מסוג זה יש "נוחות" פרקטית ואידיאולוגית.

ייתכן גם שיש לפרש את הביטוי "ניחא ליה" (נוח לו) לא כתיאור מציאות, אלא כשאיפה לאידיאל – ראוי שיהיה לו נוח. לכן, אם הגדרת "חבר" כאן אינה מכוונת לקבוצה ספציפית אלא מתייחסת לייצוג האנושי של האידיאל היהודי, אפשר להבין שהמחלוקת בין האב לבנו נסבה על טיבה של הקהילה הרצויה. באופן מכוון, ובהתאם למסורת המשפחתית, רבי מתפלמס עם האידיאל הקהילתי והדתי של אביו ומבקש לעצב קהילה יהודית שונה משלו. הוא דורש מהחכמים – היהודים האידיאלים, ה"חברים" – להחיל על "עם הארץ" (היהודי הפשוט) אחריות דתית וחברתית ולהכיל אותו בתוך תמונת "כלל ישראל" שלהם. הערבות ההדדית ההלכתית בין חברי הקהילה, לשיטת רבי, אינה נעצרת בגבול מידת ההקפדה במצוות, ומי שרואה עצמו מודל לחיקוי דתי אינו רשאי להיבטל מחובת הדאגה להעלאת רמת המחויבות הדתית של קהילתו, גם במחיר פגיעה זעומה ברמה ההלכתית שלו עצמו.

מחלוקת זו, בין רבי ואביו, מסכמת סוגיה תלמודית שעניינה במשנה הדנה בהגדלת התחום הקרוי "בית". דברי רבי ממשיכים, במובן זה, את ההלכה, ולא רק שהם מאפשרים את הרחבת תחום האחריות הדתית האישית, הם אף דורשים זאת, לפחות ממי שרואים עצמם "חברים" או חכמים.