דברי חכמים בנחת נשמעים

מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה, 24). אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן "שלשה דברים צריך אדם לומר" וכו', צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה (שבת לד ע"א)

תרגום:

מנין אלה הדברים (שבמשנה)? אמר ר' יהושע בן לוי: אמר הפסוק "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה, 24). אמר רבה בר רב הונא: אף על גב שאמרו חכמינו (במשנה) "שלושה דברים צריך אדם לומר" וכו', צריך לאומרם בניחותא, כדי שיקבלום ממנו.

הקשר:

בראשית המשנה האחרונה בפרק השני במסכת שבת נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, ערב שבת עם חשכה –  עישרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!". הקטע שיידון כאן פותח את הסוגיה התלמודית במשנה זו.

דיון:

מה המעשה שדורשת המשנה וכיצד היא מצפה שנעשה זאת?בלי כעס וחומרה (Thinkstock)

מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה, 24) –

המשנה, מסיבותיה שלה, אינה מעגנת את עצמה בפסוקים, וכמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מנסה התלמוד לעשות זאת למענה. על השאלה "מנא הני מילי?" עונה ר' יהושע בן לוי בציטוט פסוק מאיוב, שהינו לטענתו מקור לדברי המשנה.

פסוק זה לקוח מדברי אליפז התימני לאיוב, שבהם הוא משדלו להודות בחטאיו – שהרי לא ייתכן כי אלוהים פוגע בצדיקים: "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, 7). המלבי"ם מסביר את משמעותו של הפסוק המצוטט כאן בהקשרו: "אחר שבאר (אליפז התימני) כי השגחת ה' היא המושלת על מצעדי גבר, לא המזל והמערכה, אומר, שגם השלשה דברים המיוחדים שהם בני חיי ומזוני (בנים, חיים ומזון)... גם אלה מאת ההשגחה יצאו וממנה יבואו אליך... תדע כי שלום יהיה אהלך לא יחסר כל בו, ועת תפקוד נוך לדעת אם נמצא שם כל צרכך... לא תחטא, ר"ל (רוצה לומר) – לא תחסר כל הצריך".

מדוע בוחר ר' יהושע בן לוי דווקא בפסוק זה כמקור לציווי במשנה? ניתן להבין את הפסוק כמרמז על שלוש הפעולות הנזכרות במשנה: "שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" יכול להתייחס להדלקת הנר, לגביה פוסק רבא: "נר ביתו (נר שבת)  וקידוש היום – (אם אין לו כסף לשניהם) נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו" (שבת כג ע"ב); "וּפָקַדְתָּ נָוְךָ" מתקשר אולי לעניין העירוב, הקשור בתיחום ה"בית", הרשות שבה מותר להלך בשבת; אם כך, ייתכן ש"וְלֹא תֶחֱטָא" מרמז לחובת המעשׂרות.

קישור אחר בין הפסוק למשנה יכול להיות כללי או עקרוני יותר, ולפיו ניתן להבין את הפסוק כמלמד שהימנעות מחטא חילול השבת תצלח למי שיבדוק את בני ביתו ואת תפקודם, וידע כי הם ומעשיהם תקינים.

כדאי לשים לב – הבנות שונות של הפסוק מאפשרות פרשנות שונה להדגשי המשנה ולמיקודהּ. למשל, לפי הפירוש הראשון שהוצע כאן, מיקוד המשנה הוא בפעולות הספציפיות הנדרשות בערב שבת, ואילו לפי הפירוש השני, מדגישה המשנה את אחריות בעל הבית למנוע חילול שבת באוהלו, באמצעות מודעות מדוקדקת לנעשה בנווהו.

אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן "שלשה דברים צריך אדם לומר" וכו', צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה –

הביטוי "אף על גב" מלמד שרבה בר רב הונא מבקש לסייג את המשנה – להוסיף לה תנאי הכרחי שבלעדיו אין לקיימה. מכאן, שדרישתו לומר "עישרתם, עירבתם" וכו', בניחותא, אינה מוכרחת מנוסח המשנה. כלומר, הוא מניח שהמשנה כפשוטה עלולה להוביל אדם לנהוג במשפחתו כמפקד הבוחן את חייליו במסדר – בדקדקנות ואפילו בכעס. מדוע הוא מניח זאת? איני יודעת, אבל אולי היכרותו עם המחויבים למצוות היא הגורמת לו להזהירם מפני הדחף לקיים את דרישת המשנה ב"הידור" ולהחמיר (ואפילו להחמיץ) פנים באומרם את הנדרש להיאמר. רבה בר רב הונא מסייג את המשנה בכך שהוא מוסיף ל"תסריט" שלה גם "הוראות בימוי": המשנה פסקה מה יש לומר בערב שבת והוא מסביר כיצד יש לומר זאת. " נדמה שלדעת רבה בר רב הונא, המשנה מעוניינת בתוצאה, אולם זו תלויה לחלוטין באופן שבו יאמר בעל הבית את דבריו – אמירה בניחותא תאפשר לנמענים לשמוע את ההוראות ולבצען, בעוד אמירה כעוסה, עצבנית או נודניקית, תיתקל בחירשות זמנית "

המשנה עצמה אינה ברורה – האם יש בה ציווי על נוסח ספציפי, כמו-ליטורגי, שאמור להיאמר טרם כניסת השבת, או שמא הוראות לסדר הפעולות ההכרחי בערב שבת? נדמה שלדעת רבה בר רב הונא, המשנה מעוניינת בתוצאה – עשיית הפעולות הנדרשות טרם השבת, אולם זו תלויה לחלוטין באופן שבו יאמר בעל הבית את דבריו. רבה בר רב הונא מתייחס לטקסט של בעל הבית ומקדיש את דבריו לאופן ביצועו, אולם את הטעם לכך הוא תולה ב"מבחן התוצאה" – אמירה בניחותא תאפשר לנמענים לשמוע את ההוראות ולבצען, בעוד אמירה כעוסה, עצבנית או נודניקית, תיתקל בחירשות זמנית.

גישה פרגמטית זו מוצאת ביטוי גם בסוגיה אחרת בתלמוד: "אמר רב יהודה אמר רב – כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת" (גטין ו ע"ב). המאירי מפרש: "גלוי עריות – שפעמים שהיא (אשתו) נדה... ומסתכנת בטבילתה בשעת הצינה, ומחמת יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה; וחילול שבת – שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו, ומחללת שבת מחמת יראתו; ולשפיכות דמים – כמו שתראה בפילגש בגבעה (שופטים יט-כ), שמחמת יראתו ברחה לה, וכשבקש להשיבה נפלו בסִבּתה כמה רבבות".איפה ישרים נכחדו. איוב ורעיו (גוסטב דורה) 

איני יודעת אם הכיר רבה בר רב הונא את דברי ר' יהושע בן לוי (דבריו נראים מכוונים ישירות למשנה ואינם מתייחסים כלל לפסוק שהובא לפניה), אולם עריכת הסוגיה מחייבת אותנו לקרוא אותם ברצף. בשל כך אנו מוּכוונים להבין את דברי רבה בר רב הונא מתוך המחשבות והרעיונות שמעלה הפסוק. זו הסיבה לכך שאני שומעת בדברי רבה בר רב הונא על חשיבות ה"ניחותא" לא רק את הטעם הגלוי של "מבחן התוצאה", אלא גם טעמים ערכיים ומוסריים: כיצד ישכון שלום באוהל שבו שורר פחד? כיצד יפרח נווה השבת במשפחה כעוסה ומאויימת?

בשל עריכת הסוגיה, המצמידה אותם זה לזה, מאפשרים לנו (ובמידה מסוימת ממש מזמינים אותנו) דברי רבה בר רב הונא לקרוא באופן מחודש את הפסוק עצמו. כאמור לעיל, בקריאה הראשונה ניתן היה להבין ש"וְלֹא תֶחֱטָא" מרמז על הימנעות מעבירה על דיני המעשרות או מסמן את המטרה הכוללת של המצוּוה במשנה – הימנעות מחילול שבת. בעקבות דברי רבה בר רב הונא, ניתן להבין ביטוי זה גם כמזהיר מפני טעות בביצוע ציווי המשנה עצמה: מי שיפקוד את נווהו באימה ובכעס, לא ידע שלום באוהלו ובכך יחטא לא רק למשפחתו אלא גם לשבת עצמה.

סוגיה זו מסתיימת בעדותו של רב אשי (שבת לד ע"א) על כך שלא הכיר את דברי רבה בר רב הונא מלימודו, ולמרות זאת נהג כפי העולה מהם, מכוח הסברה. כלומר, לדעת רב אשי ברור מאליו שצריך אדם לנהוג בניחותא בביתו בערב שבת, ואין כל צורך בפלפול למדני כדי להוכיח זאת.

בינתיים, עד שירבו אנשים ונשים כרב אשי בעולם, אני מודה לרבה בר הונא על דבריו ומקווה שמי שלא מצליח להבינם בסברה, לפחות יקבלם כ"גמרא" (לימוד) וכהלכה.