הקהה את שיניו או קפד ראשו

ההוא גברא דקא בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמ' ליה: לא תחוי ולא תחוי, אמ' ליה: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר" (ישעיהו נ"א, כ'). מה תוא זה כיוון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיוון שנפל ביד גוי אין מרחמין עליו.
(בבא קמא קי"ז, ע"א)

תרגום:
אותו האיש שהיה רוצה להראות על תבן חברו (לגזלנים, כדי שיקחוהו) בא לפני רב. אמר לו (רב): לא תראה ולא תראה! אמר לו (האיש): אני מראה ואני מראה! ישב רב כהנא לפני רב, שמט את צווארו ממנו (הרג אותו). קרא רב עליו: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר" (ישעיהו נ"א, כ') - מה תוא זה, כיוון שנפל ברשת אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיוון שנפל ביד גוי אין מרחמין עליו.

הקשר:
הדיון התלמודי במשנה ה' בפרק י' של מסכת בבא קמא עוסק במי שמסרו לגזלנים רכוש של אדם אחר. המסירה יכולה להתבצע באמצעות הכוונת הגזלן אל רכוש האחר, הבאת הרכוש עצמו אל הגזלן, תחת איום או מרצון חופשי של המוסר. אם נמצא האיש אשם במסירה, הוא חייב להחזיר את הגזילה. הסיפור הנדון כאן מהווה חלק ראשון בסיפור ארוך יותר על תולדותיו של רב כהנא.

 דיון:
העיסוק בגזל, שהופך לדיון ביחסים שבין "אנחנו" ו"הם", חושף את הרשעות והאכזריות האנושית, אבל אולי גם את התקווה, הנחמה והרחמים.

ההוא גברא דקא בעי אחוויי אתיבנא דחבריה - האדם הבא להתדיין אצל רב מוצג כמי שטרם ביצע את המסירה, אך למספר ידוע כי הוא מבקש לעשות עבירה: להראות לגזלנים את רכוש חברו כדי שיקחוהו. הסיפור מניח שהגזלנים הם גויים, ומעביר את זירת ההתרחשות מן המרחב שבין בעלי רכוש לגוזליו לזה שבין יהודים לגויים.

אמ' ליה: לא תחוי ולא תחוי, אמ' ליה: מחוינא ומחוינא – על פי ההלכה שנידונה קודם לכן בתלמוד, יש לברר אם האדם שבא לדין נמצא תחת איום או שמא הוא נותן מרצונו את התבן של חברו לגזלנים. מתשובת האדם לרב ניתן להבין כי הוא עושה את הדברים מרצונו וכי הוא בטוח בצדקת דרכו. חוצפתו של אדם זה מודגשת בסיפור והוא מוצג בו כרשע, שאין לו עניין בסמכותו של הרב או בדאגה לרכוש חברו. רשעותו באה לידי ביטוי גם בעובדה שהוא מוציא עצמו מן הכלל, אינו מציית למסגרות הקהילה ואינו רואה עצמו מחויב לנהלים האנושיים-חברתיים שלה או לחוקיה.

יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה - הריגתו של האיש בידי רב כהנא סותרת לכאורה את מסקנות הדיון התלמודי, שכן גם אם נמצא האיש חייב במסירת רכוש לגזלנים, אין הוא חייב במוות אלא בתשלום בלבד. ברור, אם כן, שהסיפור אינו עוסק בשאלות של גזל בלבד, אלא גם - ואולי בעיקר - בשאלת היחסים בין יהודים לגויים ובדינו של יהודי שמוסר לגויים יהודי אחר. למרות הבנה זו, קשה להתעלם מכך שיש הבדל בין מסירת רכוש למסירת חיים, ועונש המוות שנקבע על ידי רב כהנא נראה מוגזם ובלתי פרופורציונלי למעשה. משום כך, נדמה לי שהריגת האיש, באכזריות גדולה ובאופן אימפולסיבי, אינה מהווה תגובה רק למסירת הרכוש, אלא גם להוצאתו של אותו אדם, על ידי עצמו, מן הקהילה. בדומה לתשובה ל"בן הרשע" מן ההגדה של פסח, גם כאן אין מתייחסים למי שמוציא עצמו מן הכלל כאל חלק מהקהילה. בהגדה "מקהים את שיניו" באופן מטאפורי, ואילו כאן עורפים את ראשו באופן פיזי. ייתכן שהאלימות האימפולסיבית של רב כהנא נובעת מכאבו על הזלזול ברבו, ואם כך, אפשר להבין את סופו של רב כהנא - מוות בידי ר' יוחנן, לאחר שחשד בו שהוא פגע בכבודו - כסוג של סגירת מעגל, ואולי אפילו עונש משמים.

מה תוא זה כיוון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיוון שנפל ביד גוי אין מרחמין עליו - בתגובה למעשה תלמידו דורש רב את הפסוק מישעיה נ"א, כ'. "תוא", לפי הפרשנים, משמעו "תאו" (וידועים חילופין כאלה במקרא, למשל, בין המילים "כבש" ו"כשב") ו"מכמר" פירושו רשת או מלכודת (בדומה ל"מכמורת"). פשטו של הפסוק, אם כן, מדבר על בניה של ישראל המעולפים בחוצות, חסרי אונים ושבעי מכות מאלוהים. בהקשרו, מבטא הפסוק את הבטחת אלוהים להצלה ולנחמה גם כאשר לעיני אדם נדמה שכלו כל התקוות. דרשתו של רב מתייחסת לפשט הפסוק: לתוא שבמכמר, לתאו שנפל ברשת, אין תקווה ואין נחמה. רב מנסה להצדיק את מעשהו הרצחני של רב כהנא. מן הנמשל שהוא מציע לפסוק ניתן להבין כי הוא יוצא בחריפות נגד מסירת רכוש לגויים, שכן אלה אינם חסים על הממון ומסירתו להם דומה למסירת אדם להריגה. בדרשה זו מנטרל רב את הפסוק מהקשרו - הוא מתעלם מהבטחת אלוהים להצלה וגורס כי המציאות היחידה היא זו שנגלית לעיני האדם: התאו נלכד ברשת ואין לו עוד תקווה.

ייתכן שדרשת רב מכוונת לא רק לנפילת הרכוש ביד הגויים, אלא גם לנפילתו של המוסר ברשת הגויים. כלומר, אדם זה, שמוסר מרצונו החופשי את רכוש חברו לגויים ומזלזל ביסודות הקהילה היהודית (וברבניה), כאילו ניצוד במכמורת הגויים ועזב את מכורתו שלו. לפיכך, אין לרחם עוד על אדם זה, והריגתו ביד רב כהנא מוצדקת.

ההבנה שהגדרתו של אדם כחלק מהקהילה היהודית תלויה במעשיו ובהתנהלותו האנושית-חברתית (ולא רק בקיום המצוות שלו, או לחלופין, בגנטיקה שלו) מעניינת, כיוון שהיא עשויה להיות דו-צדדית. הבנה דומה מצאתי אצל הרמב"ם, בסוף הלכות עבדים שבמשנה תורה: "ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים, צדיקים רחמנים הם על הכל". לכאורה, דברי הרמב"ם גזעניים משום שהם מניחים את קיומן של תכונות אופי מסוימות אצל אנשים בעלי מטען גנטי ספציפי או המשתייכים לקהילה כלשהי, אך נדמה לי שלמעשה טוען הרמב"ם את ההפך הגמור: מי שהוא רחמן ואינו נכנע לעזות ולאכזריות, הרי הוא יהודי, ומי שהינו אכזר, אינו בגדר יהודי. כלומר, הגדרת שייכותו של אדם אל הקהילה היהודית אינה תלויה במטען הגנטי שלו - אם נולד לאם יהודייה והוא אכזר, הוא אינו ראוי להיקרא יהודי, ואם נולד לאם גויה והוא רחמן, הרי שהוא הופך ל"חבר של כבוד" בעם היהודי.

לפי שיטה זו, ניתן וראוי להשוות את מעשיו של רב כהנא למעשה המוסר - המוסר נהג בעזות פנים כלפי רב ולא גילה רחמים כלפי רכושו של חברו, אבל גם רב כהנא נהג באכזריות ואפילו רצח אדם במו ידיו.

בימים אלה, שבהם אנו מציינים את המסע היהודי מיציאת מצרים אל מתן תורה, ולוח השנה הישראלי מזמן לנו את זיכרון המשאות, המכשולים הכאב והצער במסענו המתמשך, אני מבקשת להעלות על נס את הרחמנים שלא נכנעו לאכזריות; את אלה שלא נפלו ברשת ההגדרות הגנטיות; את אלה שבחרו להציל את התוא מן המכמר גם כנגד כל הסיכויים. אני מבקשת להדליק נר לחסידי אומות העולם:

נדליק נר כדי לזכור את אלה שהראונו בחייהם כי "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ', כ"ז).

נזכור את הגברים והנשים שהדליקו באומץ לב את נר האלוהים של נשמתם בתוך חשכת הרשע והאלימות. נזכור את מי ששילמו בחייהם כדי להגן על הנרדפים והמשיכו את צלם אלוהים בעולם של הֵסתר פנים.
נזכיר את גבורתם ונתפלל שתידבק גם בנו.
יהי זכרם ברוך.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".