המרדף אחרי המרור המושלם

 

רבינא מצאוֹ לרב אחא בנו של רבא, שהיה מחזר אחר הצמח מרירתא (לענה, שישמש מרור בפסח). אמר לו: מה דעתך (לבחור דווקא בצמח זה כמרור, האם משום) שמרירים יותר? והרי "חזרת" שנינו במשנה; ושנו בבית (המדרש) של שמואל – "חזרת"; ואמר ר' אושעיא – "מצוה בחזרת"; ואמר רבא – מהי "חזרת"? חסה, (ו)מהי חסה? שחס אלוהים עלינו; ואמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן – למה נמשלו מצריים כמרור? לומר לך – מה מרור זה, שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה. אמר לו (רב אחא): (אני) חוזר בי. 

המשנה השישית בפרק השני במסכת פסחים מונה את הירקות שיכולים לשמש "מרור" בפסח: "בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור". התלמוד מתרגם שמות אלה ומייחס אותם לצמחים הידועים לו. הסיפור שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

 

רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא, דהוה מהדר אמרירתא – 

הציווי לאכול "מרור" בליל הפסח נלמד מן הציווי שניתן לבני ישראל במצרים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, 8). מן הביטוי "מרורים", המופיע בתנ"ך בלשון רבים, לומד התלמוד שיש כמה מינים שיכולים לשמש "מרור". 

 

רבינא פוגש את רב אחא בנו של רבא כשהוא "מחזר אחר" מרירתא. את השם "הפרטי" "מרור", המופיע במשנה, מתרגם התלמוד ל"מרירתא", והכוונה לצמח הלענה. לביטוי התלמודי "מהדר" כמה פירושים אפשריים. הבנה אחת מכוונת ל"הידור מצווה", כלומר, לניסיון לקיים מצווה כלשהי באופן מהודר יותר – מעמיק, משובח ונאה ככל האפשר (בימינו אנו משתמשים במושג "למהדרין" במשמעות זו). הבנה אחרת מבוססת על כך שהשורש הארמי הד"ר מקביל לשורש העברי חז"ר. לכן, "מהדר" יש לתרגם כ"מחזר", כלומר – מחפש. 

 

רבינא מניח שטעמו של רב אחא מבוסס על ההבנה שהלענה היא המרה מבין כל הצמחים, ולכן ראויה יותר מאחרים לשמש מרור. 

 

ייתכן גם שטעמו של רב אחא מבוסס פשוט על המילה "מרור", שהינו הן שם ""פרטי" של צמח ספציפי (מרירתא) והן הגדרת "תפקיד" (מרור). מכך הוא מבין – באופן די הגיוני – כי הירק המתאים ביותר לשמש מרור הוא "מרור". לכן, אולי כדי להדר במצוות המרור, הוא מחפש ומבקש את המרירתא. " ייתכן גם שטעמו של רב אחא מבוסס פשוט על המילה "מרור", שמשמשת הן שם ""פרטי" של צמח ספציפי (מרירתא) הן הגדרת "תפקיד" (מרור). מכך הוא מבין – באופן די הגיוני – כי הירק המתאים ביותר לשמש מרור הוא "מרור". לכן, אולי כדי להדר במצוות המרור, הוא מחפש ומבקש את המרירתא "

 

יהא טעמו של רב אחא אשר יהא, רבינא אינו מסכים עמו ומבקש להוכיח לו שהחזרת – הנזכרת במשנה – היא היא המרור האידיאלי, ואם ברצונו להדר במצוות המרור, עליו לחזר אחר החזרת דווקא. כדי לשכנע את רב אחא, משתמש רבינא בארבעה נימוקים שונים, שניתן לחלק לשתי קבוצות.

 

שלושת הנימוקים הראשונים יכולים להיכלל בקטגוריית "כה אמרו חכמינו". המשנה, טוען רבינא בצדק, מזכירה את החזרת בראש רשימת המינים הראויים לשמש מרור, ומכאן יש ללמוד שהיא הראויה מכולם לשמש מרור. חיזוק לטענה זו מוצא רבינא גם בדברים שהובאו מבית מדרשו של שמואל, אחד מראשוני האמוראים בבבל, ובדברי ר' אושעיא, אחד מראשוני האמוראים בארץ ישראל. הן שמואל הן ר' אושעיא קבעו כי לדעת המשנה, הירק המתאים ביותר לשמש מרור הוא החזרת. 

 

בחירתו של רבינא בשלושה מקורות אלה כסימוכין לדבריו אינה מקרית. המשנה היא המקור להלכה זו, ושמואל ור' אושעיא מייצגים את "אבות" הלימוד התלמודי – הן בבבל הן בארץ ישראל. יחד, משמשים סימוכין אלה עוגן משולש כבד ורב משמעות שקשה להתווכח איתו. למרות זאת, רבינא אינו מסתפק בנימוק ה"היסטורי" לדבריו ומוסיף עליו גם נימוקים ערכיים.

 

שני הנימוקים האחרים ברשימתו של רבינא הם מדרשיים, והבחירה שלהם בחזרת כמרור מבוססת על תובנות ערכיות לגבי "תפקיד" אכילת המרור בפסח. ניתן לראות את "סולם" הנימוקים של רבינא בבירור: המשנה ושמואל מציינים את החזרת כאופציה סבירה לשמש מרור, ר' אושעיא קובע כי יש מצווה לאכול דווקא חזרת ורבא מציע טעם לעניין זה.

 
חסה. נתנה פייט

המילה המשנאית "חזרת" מתורגמת בתלמוד ל"חסא", כלומר – חסה. התרגום התלמודי מובא בלא ייחוס לחכם כלשהו, אולם כאן מצטט רבינא את הדברים מפיו של רבא. נוסף על כך, הייחוס לרבא מאפשר לנימוק זה להיות מעין גשר ספרותי בין שתי קבוצות הנימוקים: מחד גיסא, הוא שייך לקבוצת "כה אמרו חכמינו", ומאידך גיסא, בשל המשכו, הוא מצטרף בקלות לקבוצת הנימוקים הערכיים.
 

לשיטת רבא – לפי רבינא – ה"חזרת" היא המתאימה ביותר לשמש מרור משום שהמילה "חסה" מרמזת לרחמי אלוהים על ישראל במצרים, שהובילו להוצאתם משם. אזכור הרחמים כאן מבטא מורכבות בתפקידו של המרור בפסח: אין הוא נועד לייצג רק את מרירות השעבוד, אלא גם את התקווה ליציאת מצרים ואת השמחה וההודיה שבעקבותיה. נוסף על כך, הפועל "חס" משמש הן בלשון עבר הן בלשון הווה, ולכן החזרת מבטאת תזכורת – לאלוהים ולאדם – לרחמי אלוהים בהווה ולגאולה העתידית.

 

מדרש נוסף מביא רבינא בשם שני חכמים ארצישראלים. דומה שלרבינא חשוב להציג את עמדתו כדעה של "כלל ישראל", ולא כפרשנות "עדתית" כלשהי. ההסתמכות על חכמים משני המרכזים הגדולים נותנת לדבריו משקל רב יותר.

 

לפי מדרש זה, תפקיד המרור הוא לדמות את השעבוד ולהזכיר את המשעבדים. החסה מתאימה לתפקיד זה כיוון שעליה – הנאכלים בתחילה –  רכים, אך גבעולה (הנאכל בסוף) קשה. בתלמוד הירושלמי (פסחים ב, ב) מופיע פירוש דומה אך שונה: החזרת (כלומר, החסה) "תחילתה מתוק וסופה מר", בדיוק כמו המצרים, שבתחילה הזמינו את בני ישראל לשבת "במיטב הארץ" (בראשית מז, 6), אך בסוף מיררו את חייהם (שם א, 14). " המילה המשנאית "חזרת" מתורגמת בתלמוד כ"חסא", כלומר – חסה. התרגום התלמודי מובא בלא ייחוס לחכם כלשהו, אולם כאן מצטט רבינא את הדברים מפיו של רבא. נוסף על כך, הייחוס לרבא מאפשר לנימוק זה להיות מעין גשר ספרותי בין שתי קבוצות הנימוקים: מחד גיסא, הוא שייך לקבוצת "כה אמרו חכמינו", ומאידך גיסא, בשל המשכו, הוא מצטרף בקלות לקבוצת הנימוקים הערכיים "

 

הביטוי "הדרי בי" (אני חוזר בי) מחזיר אותנו לתחילת הסיפור, לחיזוריו של רב אחא אחר המרור. כאמור, השורש הארמי הד"ר מקביל לשורש העברי חז"ר, וכאן משמעותו "לחזור מ", כלומר, להכיר בטעות ולתקן אותה. מתברר שנימוקי רבינא הצליחו לשכנע את רב אחא, והוא מודה בטעותו. 

 

השורש הד"ר מופיע בסיפור רק בתחילתו ובסופו, אך המילה "חזרת" חוזרת אף חוזרת במהלכו. חזרה זו היא עדות להיות הסיפור מעוצב ומעובד והיא מוסיפה לאסתטיקה שלו. נוסף על כך, היא יכולה להצביע על משמעויותיו ומסריו. הבולט בין אלה, לטעמי, הוא ההיפוך במעשי רב אחא: מ"מהדר" ל"הדרי בי" – ממיקוד המחשבה באופק צר לעצירה והתבוננות במעשיו מתוך פרספקטיבה, שבסופן הכרה בטעות ואפשרות לתיקון. אולי החזרה מן החיזור היא שלב ראשון בדרך לגאולה.