המילה האחרונה

אמר רב נחמן בר יצחק: דנין "אות", "ברית" ו"דרות" מ"אות", "ברית" ו"דרות" (שבת קלב ע"א)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק ה-19 במסכת שבת מציגה מחלוקת בין ר' אליעזר ובין ר' עקיבא לגבי ברית מילה בשבת. לדעת ר' אליעזר, ברית המילה והכנתה דוחות את השבת, ולכן מותר לשאת כלים לביצועה בשבת, ואפילו "כורתין עצים לעשות פחמים ולעשות כלי ברזל" בשבת, אם הם מיועדים למצווה זו. לדעת ר' עקיבא, הכלל הוא: "כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ושאי אפשר לעשותה מערב שבת – דוחה את השבת". לפי שיטה זו, כיוון שאי אפשר להקדים את ברית המילה עצמה (לתינוק בן שמונה ימים), היא דוחה את השבת, אולם הכנת הכלים ונשיאתם אינן דוחות את השבת.

התלמוד מנסה לברר מאין לומדים שברית המילה עצמה דוחה את השבת. הרעיון שהלכה זו היא מסורת מוסמכת בלא מקור תורני מובהק ("הלכה", בלשון התלמוד) נדחה, והתלמוד מציע שלוש הצעות לביסוס ההלכה על "גזירה שווה". דברי רב נחמן בר יצחק מסכמים דיון זה.                          "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (פלאש90) 

דיון:

מה הקשר בין ברית מילה ושבת, ומה ניתן ללמוד ממנו?

"אות" –

בתחילה מבקש התלמוד לבסס את ההלכה על חזרת המילה "אות", הן במצוות המילה והן במצוות השבת.

מצוות המילה מתוארת בהרחבה בפרק יז בבראשית. במהלך נתינתה מצהיר אלוהים: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית יז, 11). מצוות השבת, בספר שמות, מזכירה פעמיים את המילה "אות": "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא, 13); "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שם, 17). התלמוד מציע שהקבלה זו מרמזת על שוויון "מעמדי" בין המצוות, שמאפשר לקיים מילה בשבת.

שיטת הלימוד של "גזירה שווה" נחשבת בעייתית מבחינת החכמים, ויש להשתמש בה בזהירות מרבית. דוגמה לסכנה הגלומה בה ניתן למצוא גם כאן.

המילה "אות" מופיעה בתורה גם בהקשר למצוות התפילין: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיך" (דברים ו, 8). החכמים תוהים על המשמעות ההלכתית של חזרה זו: "הואיל ושבת קרויה 'אות' ותפילין קרויין 'אות' – לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות?" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, יז). המכילתא מעלה קושיה דתית-פסיכולוגית בעלת השלכות הלכתיות: האם יש צורך בשימוש בשני אותות במקביל? התשובה ההלכתית של המכילתא היא שהשבת חמורה יותר מן התפילין מסיבות שונות, ולכן אין להניח תפילין בשבת.

למרות שבמקומות אחרים בתלמוד (למשל, שבת סא ע"א) מתעדנת קביעה זו מעט, נדמה שהסוגיה הנדונה כאן מקבלת זאת, ולכן היא שואלת באופן רטורי: "אלא מעתה, תפילין שכתוב בהם 'אות' שידחו שבת?!" (התרגום שלי). כלומר, לימוד ההלכה שמילה דוחה את השבת על בסיס חזרת המילה "אות" הוא שגוי, ועלול להוביל למסקנות הלכתיות מוטעות, כמו למשל היתר להניח תפילין בשבת. " שלא כמו הציצית או התפילין, מצוות המילה לתינוק מזכירה את שלוש המילים – אות, ברית, דורות – גם יחד, בדיוק כמו מצוות השבת. כלומר, רק מצוות המילה מכילה בתוכה את שלושת המרכיבים הללו, ובכך היא מקבילה – מבחינה הלכתית – למצוות השבת "

"ברית" –

אם כך, מציע התלמוד, אולי יש ללמוד זאת באמצעות גזירה שווה של המילה "ברית".

השבת מוצגת לישראל כ"בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, 16), והמילה "ברית", בהטיות שונות, מופיעה בבראשית יז (שם מתוארת מצוות המילה) 13 פעמים.

גם הצעה זו נדחית על ידי התלמוד, בשל האפשרות להסיק ממנה מסקנות שגויות מבחינה הלכתית: "גדול שכתוב בו ברית – שידחה שבת?!" (התרגום שלי). האם, שואל התלמוד באופן רטורי, כיוון שהביטוי "ברית" מתייחס גם למילה של אדם בוגר – שמחויב למול עצמו אם לא נימול בינקותו – יש ללמוד שגם ברית של "גדול" דוחה שבת? בוודאי שלא, שהרי כבר הובהר במשנה שרק מצוות שלא ניתן בשום אופן להקדימן או לאחרן דוחות את השבת.

"דרות" –

האפשרות השלישית למקור ההלכה שברית דוחה את השבת היא חזרת המילה "דורות" בשתי המצוות.

מצוות ברית המילה ניתנת לאברהם ולזרעו "לְדֹרֹתָם" (בראשית יז, 7; 9), ואף את השבת מצווים ישראל לשמור ולעשות "לְדֹרֹתָם" (שמות לא, 16).

אף אפשרות זו נדחית, כיוון שמילה זו מופיעה גם במצוות הציצית (במדבר טו, 38), שאינה דוחה את השבת. סביר שכוונת התלמוד כאן היא להכנת הציצית ולקשירתה, כיוון שהחיוב להתעטף בציצית בוודאי חל גם בשבת.

שלוש הצעות התלמוד נדחו. אף אחד ממדרשי ה"גזירה השווה" אינו מקור משכנע ומדויק מספיק כדי להשעין עליו את ההלכה שלפיה ברית המילה דוחה את השבת.

דנין "אות", "ברית" ו"דרות" מ"אות", "ברית" ו"דרות" –

פתרונו של רב נחמן בר יצחק אינו מחדש דבר, לכאורה, והצעתו פשוטה: שלא כמו הציצית או התפילין, מצוות המילה לתינוק מזכירה את שלוש המילים – אות, ברית, דורות – גם יחד, בדיוק כמו מצוות השבת. כלומר, רק מצוות המילה מכילה בתוכה את שלושת המרכיבים הללו, ובכך היא מקבילה – מבחינה הלכתית – למצוות השבת. הקבלה זו מבטלת את ההיררכיה ההלכתית בין המצוות, ומאפשרת להן להתקיים יחד; לכן מותר לבצע ברית מילה בשבת.

הפתרון של רב נחמן בר יצחק נדמה פשוט כל כך, עד שסביר בעיניי שמה שקדם לו – שלושה ניסיונות כושלים של "גזירה שווה" על כל אחת מן המילים (אות, ברית, דורות) בנפרד – נערך במיוחד בשבילו. דומני שעורכי הסוגיה בחרו את שלושת המדרשים שנזכרו לעיל והכניסו אותם לכאן (כשהם מותירים מדרשים אחרים בחוץ) בכוונה תחילה, כדי להציג את דברי רב נחמן בר יצחק כפתרון האפשרי היחיד.

ייתכן שעריכה שונה היתה מאפשרת מסקנות תיאולוגיות אחרות, אולם כיוון שדברי רב נחמן בר יצחק מבטאים את "המילה האחרונה" של הסוגיה, כפי שהיא מוצגת בפניי, כך אתייחס אליהם.

חזרת צירוף המילים "אות", "ברית" ו"דורות" מעניינת, ומעבר להקבלה ההלכתית שהיא מייצרת בין מצוות השבת והמילה, היא יכולה אולי ללמד גם על הקבלה ערכית ביניהן: שתיהן מהוות סימן ("אות") מובהק להבחנה בין יהודים ומי שאינם יהודים; שתיהן מבטאות קשר עמוק ומחייב ("ברית") בין האינדיבידואל והקהילה, ובינו ובין אלוהים; שתיהן מסמלות באופן מובהק את המשכיותו של העם היהודי ("דורות").פשוט תעשו את זה. רק לא בשבת (פלאש90)

דווקא דמיון זה מדגיש שני הבדלים רבי משמעות בין שתי המצוות. ההבדל הראשון טמון בזמנה של המצווה.

ברית המילה היא מצווה חד פעמית, שתכליתה ליצור סימן בלתי הפיך בגוף. סימן זה אמור להישאר לעולם ולהמשיך להזכיר לאדם ולסביבתו את זהותו ומחויבותו. ה"אות", ה"ברית" וה"דורות" נחרתים פעם אחת בגוף, ומאז הם שם. לתמיד. השבת, לעומת זאת, היא מצווה תמידית – בכל שבוע מחדש חייב אדם לבחור לציין את השבת, כדי שזו תמשיך ותתקיים כאות וברית לדורות.

ההבדל השני נוגע לקהל היעד של שתי המצוות. הבדל זה מתבטא היטב בבחינת הפסוק הממצה של כל אחת מהן: מחד גיסא, "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית יז, 10); ומאידך גיסא, ו"בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, 17). ברית המילה מכוונת לזכרים בלבד. השבת, לעומת זאת, מכוונת לכל בני ישראל, ומכיוון שנוסח זה מדגיש את היותה זכר למעשה בראשית, ניתן אף להבין כי במהותה היא מכוונת לכל הברואים כולם.