הסתר פנים של מטה

ואמר רבי זירא אנא חזיתיה לרבי אבהו שהניח ידיו כנגד פניו של מטה ולא ידענא אי נגע אי לא נגע (שבת מא ע"א)

תרגום:

ואמר ר' זירא: אני ראיתיו לרבי אבהו, שהניח ידיו כנגד פניו של מטה ולא יודע אני אם נגע אם לא נגע.

הקשר:

במשנה הרביעית בפרק השלישי של מסכת שבת, מסופר על אנשי טבריה, שהשתמשו בחום הטבעי של חמי טבריה כדי לחמם לעצמם מים בשבת. החכמים פסקו להם כי בשבת יש איסור להשתמש במים המחוממים הן לשתייה והן לרחצה. חלק נכבד מהדיון התלמודי במשנה זו מוקדש לרחצה בשבת ולמגבלותיה. הקטע שיידון כאן לקוח מדיון זה.

דיון:

מה מפחיד יותר – גילוי הגוף או הסתרת הפנים? 

ואמר רבי זירא –

בדיון התלמודי העוסק במרחץ בשבת, משובצים סיפורים על חכמים שנצפו בידי תלמידיהם. התלמידים "מדווחים" על שראו – חכם רוחץ בשבת בבית המרחץ, חכם "שט" בגיגית בשבת וכו' – ובעקבות עדות זו מנסה התלמוד להסיק מסקנות הלכתיות. שלושה מן הדיווחים הללו נמסרים מפיו של ר' זירא, והקטע הנדון כאן הוא השני מביניהם.רחיצה במקום פומבי (פלאש90) 

אנא חזיתיה לרבי אבהו שהניח ידיו כנגד פניו של מטה –

ר' זירא מעיד, שראה את ר' אבהו מכסה את ערוותו בידיו, בעת שרחץ. העדות אינה מפרטת היכן היה המעשה, אולם כיוון שר' זירא צפה בו, סביר שהיה זה במקום פומבי.

הביטוי "פניו של מטה" מעניין. אמנם מוכר השימוש של חז"ל בלשון נקייה בכל הנוגע לאברי המין, ואפילו מוכרת דרכם לעשות זאת באמצעות שימוש "משני" בשמות חלקי הפנים. למשל, התקופה בה ניתן לשפוט נער כ"בן סורר ומורה" היא: "משיביא שתי שערות (מאבר המין) ועד שיקיף זקן התחתון" (משנה סנהדרין ח:א). שערות הערווה קרויות כאן בשם "זקן", המובדל מן הזקן המקיף את הפנים, באמצעות התואר "תחתון". למרות זאת, השימוש במילה "פנים" כדי לתאר את הערווה אינו טריוויאלי בעיניי. המבקשים לדבר בלשון נקייה על אברי המין, יכולים לבחור מתוך מגוון של דימויים, ומדוע נקטו כאן דווקא בביטוי "פנים של מטה"?

ולא ידענא אי נגע אי לא נגע –

בעדותו, מוסר ר' זירא את התלבטותו מול המעשה בו צפה: הוא אינו בטוח מה ראה, ולכן אינו יודע מה עליו ללמוד ממעשה רבו. השאלה שמטרידה אותו היא – נגע או לא נגע ר' אבהו באבר מינו, בעת שכיסה אותו בידיו?

מי שמוטרדים מטרדתו של ר' זירא, יקבלו הסבר בדיון התלמודי המתפתח מעדותו.

ראשיתו של דיון זה בקביעה חד-משמעית: "פשיטא דלא נגע!" (פשוט שלא נגע!). ביטחון זה נשען על דברי ר' אליעזר: "כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם". נדמה שהחיבור בין אחיזה באמה (צינור – לשון נקייה לאבר המין הזכרי) ובין הבאת מבול, נשען על המרכיב המשותף לשניהם – זרימה וקילוח – אך עיקרו דווקא  בהבנת חז"ל כי המבול היווה עונש על חטאים מיניים.

בספרות חז"ל ניתן למצוא אמנם עידוד לנשים לבדוק את אבריהן האינטימיים, כדי להימנע מחשש נידה, אולם לגברים יש איסור חמור לעשות זאת: "כל היד המרבה לבדוק – בנשים משובחת, ובאנשים תקצץ" (משנה נידה ב:א). הרמב"ם מפרש שם: "ובאנשים – מגונה שיושיט ידו אל האמה כי אם בעת הצורך, שמא יתקשה". הפחד מפני הוצאת זרע לבטלה ומפני האוננות גדול כל-כך, עד שהוא מוביל חכמים שונים להצהרות קיצוניות. בתגובה לדברי ר' אליעזר המצוטטים לעיל, שואלים חכמים: "והלא (אם לא יאחז המשתין באברו) נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרוּת שׁפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום... רבי טרפון (אמר): כל המכניס ידו למטה מטבורו – תקצץ, אמרו לו...: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא; (אמרו לו) והלא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת" (נידה יג ע"א-ע"ב).

אני תוהה האם במקרה זה אין ההקצנה מערערת במשהו את תוקפה של האזהרה, משתי סיבות עיקריות: ראשית, ההחמרה ההיסטרית עלולה להוביל לויתור מראש על הניסיון לעמוד בדרישה שלא לאונן; שנית, ההגזמה יוצרת מצג כמעט הומוריסטי של חרדת-האוננות, וקשה להתייחס אליה ברצינות (אם כי היו רבים שהצליחו בכך, וראו למשל בשולחן-ערוך, אה"ע כג). " התלמוד מאפשר לר' אבהו לצאת בשלום גם ממתקפה זו, כשהוא מסייג את אמירתו של רב: הסתרת המילה אכן בעייתית, אולם רק בעת שנכנס אדם למים; כאשר הוא יוצא מן המים, ופניו (תרתי משמע) כלפי הציבור, מותר לו לכסות את ערוותו מחמת הצניעות "

אם קיים איסור כה חמור לגעת באבר המין, כיצד העלה ר' זירא בדעתו שר' אבהו עשה כך?

אביי מסביר: "עשאוה כבולשת". כלומר, על איסורו של ר' אליעזר חל עיקרון ה"בולשת", העוסק ביחידת צבא הנכנסת לעיר – "בשעת שלום, חביות (יין) פתוחות אסורות סתומות מותרות; בשעת מלחמה, אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך" (משנה ע"ז ה:ו). כלומר, יש מצבים בהם אין אדם מסוגל לבצע עבירה (אפילו היא מעשה רגיל בעבורו, כמו שהגויים רגילים בניסוך יין לעבודה זרה), כיוון שהוא לחוץ או נתון בפחד. לדעת אביי, זה בדיוק מצבו של ר' אבהו – גם אם יגעו ידיו באבר מינו, אין הוא פנוי לאונן, כיוון שהוא חושש מן המים (או מתלמידיו הצופים בו...).

מעניין לציין כי בתלמוד מופיע סייג לעיקרון ה"בולשת", ודווקא בעניינים מיניים. משנה כתובות ב:ט פוסקת שנשות כוהנים ששהו בעיר נצורה נחשבות כמי שנאנסו; התלמוד תוהה מדוע דינן שונה מדין החביות במקרה ה"בולשת", ורב מרי עונה: "לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי" (ע"ז עא ע"א).

אם כן, גם אם נגע ר' אבהו בערוותו, יש למעשהו "אישור" הלכתי, אך התלמוד אינו מסתפק בכך ותוקף את עצם כיסוי הערווה: "אמר רב – כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו" (שבת מא ע"א). כיסוי הערווה בעת הרחצה, עלול להיתפס כהסתרת ברית המילה, כניסיון להחביא את השונות היהודית וככפירה בשייכות לעם ישראל.הפנים כמפתח לזהות האדם (Thinkstock)

כדאי לשים לב, שבניסוחו לחשש זה משתמש רב גם הוא בביטוי "פניו של מטה", שנדון לעיל, ובכך מאפשר לנו לחשוף רובד משמעות נוסף לביטוי זה. אבר המין (הזכרי) נתפס כאן כמייצג שייכות לאומית ודתית – "בריתו של אברהם אבינו" – ובמובן זה, כמו הפנים, מהווה פתח לפנימיותו של האדם, לזהותו.

התלמוד מאפשר לר' אבהו לצאת בשלום גם ממתקפה זו, כשהוא מסייג את אמירתו של רב: הסתרת המילה אכן בעייתית, אולם רק בעת שנכנס אדם למים; כאשר הוא יוצא מן המים, ופניו (תרתי משמע) כלפי הציבור, מותר לו לכסות את ערוותו מחמת הצניעות.

הדיון הלמדני המפורט אולי מצליח להגדיר חוקים וסייגים לעניין כיסוי הערווה בידיים, אולם נדמה שבעניין זה פעולות האדם הן אינסטינקטיביות יותר מאשר נשענות על לימוד הלכתי. חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא בסיום הסוגיה: "רבא היה כפוף (בעת שרחץ), ר' זירא היה זקוף, חכמים מבית רב אשי כשהיו יורדים (למים) – זקופים, כשהיו עולים – כפופים" (שבת מא ע"א, התרגום שלי). ניתן אולי להסביר את השוני בין חכמים אלה כמבוסס על טעמים הלכתיים, אולם אני רואה בו ביטוי אישי מאוד ליחס של כל אחד מהם לגופו ולאופן בו הוא מבקש לשמור על פרטיותו או לחשוף את פניו.